ע"פ 5440/10 דניאל יחזקאל נ. מדינת ישראל

בתאריך 22.8.07, בעת שהמערער נהג באוטובוס זעיר באריאל, הורתה לו שוטרת לפנות לרחבה שלימינה. המערער לא ציית להוראה, המשיך לנסוע ישר, התקרב לשוטרת ועלה עם רכבו על רגלה, וכתוצאה מכך גרם לה שבר. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה יוחסו למערער שתי עבירות – אי ציות להוראות שוטר במדים ונהיגה בקלות ראש. המערער בחר להכחיש את ביצוען של העבירות, אולם בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הוחלט להרשיעו, ובהמשך דן אותו בית המשפט לקנס בסך

2000 ש"ח, 3 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 30 חודשים, ופסילה על תנאי בת 4 חודשים. פסק הדין ניתן ביום 1.12.09, אולם המערער נמנע מלערער עליו, ורק בחודש אפריל 2010 הוא פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה להאריך את המועד להגשתו של ערעור. בקשה זו נדחתה, ועל כך משיג המערער בפני.

המערער סבור כי ערעורו הוגש בזכות, ודעתו אינה מקובלת עלי. אכן, בבקשתו להארכת מועד להגשתו של הערעור צוין כי הוא מתכוון להשיג נגד ההרשעה והעונש. ברם, במהלך הדיון שהתקיים ביום א' בתמוז התש"ע (13.6.10), הודיע בא-כוח המערער לבית משפט קמא בלשון ברורה: " אני לא עומד על הערעור לגבי הכרעת הדין ואני חוזר בי מן הערעור על הכרעת הדין. אני טוען רק לעונש" (ראו עמ' 2 לפרוטוקול הדיון). בהמשך נימק בא-כוח המערער את השקפתו מדוע יהיה נכון להקל בעונשו של שולחו.

בפסק-דינו דחה בית המשפט את טענות המערער לעניין הארכת המועד להגשתו של ערעור, אולם הוא לא הסתפק בכך ובחן את השגות המערער כנגד העונש לגופן, ובסופו של יום החליט בלשון זו: " האישום בו הואשם המערער הוא אישום חמור שאין להקל בו ראש, המדובר בנסיעה בחוסר זהירות ובקלות ראש שגרמה לחבלה של ממש לשוטרת שכן המערער בנהיגה בקלות ראש עלה על כף רגלה של שוטרת ולכן נוכח ההרשעות הקודמות התעבורתיות הרבות של העותר, דינו של הערעור להידחות גם לגופו של עניין".

למניעת כל ספק אבהיר כי מקובלת עלי הנמקתו של בית המשפט המחוזי שלא להאריך את המועד להגשתו של ערעור, משלא הוכח טעם ראוי לאיחור. אולם, כפי שעלה מפרוטוקול הדיון, בית המשפט המחוזי דן בהשגות המערער נגד העונש לגופן, והוא עשה זאת לאחר שלבא כוח המערער ניתנה הזדמנות לטעון בסוגיה זו בהרחבה.

משנדחה הערעור גם לגופו שוב לא עומדת למערער זכות ערעור, והוא צריך להקדים וליטול רשות לכך. לאחר שעיינתי בפרטי המקרה, והרשעותיו הקודמות של המערער, לא מצאתי כי קמה עילה כלשהי להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הערעור.