ע"פ 5464/07 רפי קרביך טגבה נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירה של הריגה. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופט ז' כספי) השית עליו 16 שנות מאסר לריצוי בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי. הערעור מכוון נגד חומרת העונש.

2.ויכוח בין שניים, גבי סולומון (להלן - המנוח ) וגטו טגבה, התפתח לתגרה בה נטלו חלק אנשים נוספים. התגרה התרחשה בקירבת מועדון כלשהו בתל אביב. המערער, בן דודו של גטו, הגיע למקום התגרה כשבכיסו סכין. הוא הצטרף לניצים. המנוח נתן למערער שתי סטירות. בתגובה, שלף המערער את הסכין מכיסו ודקר את המנוח שתי דקירות בחזהו. המערער נמלט מן המקום. המנוח נלקח לבית חולים, שם הוא נפטר.

3.במהלך חקירתו במשטרה הודה המערער בדקירתו של המנוח. במהלך המשפט טען המערער כי אנשים שונים, וביניהם בן דודו גטו, שכנעו אותו להודות בכך שהוא הדוקר, וזאת תוך כדי שהפעילו אלימות כלפיו. בית המשפט המחוזי קבע בסופו של דבר בהכרעת הדין כי המערער הינו הדוקר. במהלך הדיון בו הושמעו הטיעונים לעונש, ומשניתן למערער לומר את דברו טרם גזירת הדין, הוא הודה בביצוע המעשה והביע חרטה.

4.המערער טוען כי בית משפט קמא החמיר עימו יתר על המידה. לטענתו, המנוח היה שתוי, עצבני וכעוס וכאמור הוא אף היכה את המערער. הסניגורית המלומדה הצביעה על כך שהמערער עלה ארצה בגיל 10. אביו נהרג בתאונת דרכים שנה לאחר מכן. המערער עצמו גדל בפנימיות. נוסף על כך, הודגש כי לא היה לו עבר פלילי. המשיבה הצביעה, מטבע הדברים, על הצורך בהטלתו של עונש מרתיע ועל כך שאלמלא התערב המערער בסכסוך לא לו, יש להניח שהמנוח היה בין החיים כיום. עוד צוין, כי המנוח הותיר אחריו ילד קטן.

5.שוב נתקלים אנו במעשה הריגה שקשה להסבירו. סכסוך כלשהו התדרדר לאלימות, ובסופו של יום מוצא אחד המשתתפים את מותו. אכן, בית המשפט חייב ליתן משקל בעת גזירת הדין לנסיבות האישיות של העבריין ומוכנים אנו לקבל שהנסיבות במקרה דנא קשות הן. המערער עלה ארצה בגיל צעיר לאחר פטירת אימו. אביו נפטר זמן קצר לאחר העלייה ארצה. הוא גדל במוסדות. אף נכון הוא שלא היה לו עבר פלילי. מנגד, גם הנסיבות הספציפיות מצביעות על חומרה ולוּ בשל העובדה שהמערער נשא בכיסו סכין. ניתן להניח שאלמלא כן, לא היה האירוע מסתיים במותו של המנוח. מכל מקום, העובדה המצערת שאירועים כאלה, שתחילתם במריבה סתמית, וסופם במוות של אחד המשתתפים, חוזרים ומתרחשים ברחובותינו, מחייבת את בתי המשפט ליתן משקל עודף לאינטרס הציבורי ולשיקולים של גמול והרתעת הרבים. כמו כן, לא ניתן להתעלם מההשלכות של מות המנוח על משפחתו.

6.הסניגורית טענה בפנינו כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל להודאתו של המערער, שאמנם באה רק לאחר הכרעת הדין והשמעת הטיעונים לעונש. מוכנים אנו להניח שאכן מדובר בהודאה המבטאת חרטה אמיתית, אף שנאמרה היא בשלב מאוחר. עם זאת, העובדה המרכזית שמרחפת מעל כל שיקולי הענישה היא כי המערער הביא במו ידיו לגדיעת חייו של אדם אחר.

בעלי הדין, כל אחד מצידו הוא, מפנה לפסקי דין שונים, וזאת לעניין רמת הענישה. יש להודות, כי בפסיקה ניתן למצוא מנעד רחב של עונשים בגין הריגה במקרים דומים, חלקם קלים יותר וחלקם ברמת חומרה זהה ואולי אף מעבר לכך. נוכח העובדה ששיקולים של גמול והרתעה צריכים לקבל משקל יתר במקרה מעין זה, לא מצאנו שיש בסיס להתערב בעונש שהושת.

7.אי לכך, הערעור נדחה.