פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ 5479/03
בפני:
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
אבו עבייד מוחמד בן נבהאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בב"ש 91241/03 מיום
3.6.03 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' שהם
בשם המערער: עו"ד ראיס
אבו סייף
בשם המשיבה: עו"ד מאיה
חדד
החלטה
1.זהו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט א' שהם), אשר דחה את בקשת המערער לעכב ביצוע עונש שנגזר עליו בבית-משפט השלום ברחובות, בארבעה תיקים פליליים, בהם עמד לדין יחד עם חברות בשליטתו (ת.פ. 2140/95, 3511/97, 2833/99, 1131/01).
העורר הורשע בבית-משפט השלום ברחובות, על-פי הודאתו, בעשרות עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 וחוק העונשין, התשל"ז-1977. העבירות בוצעו בין השנים 1991-1995, ועניינן מסירת ידיעה כוזבת, ניהול פנקסי חשבונות בסטייה מהותית מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, הגשת דו"ח הכולל ידיעות לא נכונות בלא הסבר סביר, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס וכן הכנה, ניהול וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס. בגין ביצוען של עבירות אלה גזר בית- משפט השלום על המערער 5 שנות מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 250,000 ₪. בקשה לעיכוב ביצוע שהעלה המערער בפני בית-משפט השלום נדחתה וכמוה נדחתה גם בקשה לעיכוב ביצוע שהעלה המערער בפני בית-המשפט המחוזי, בד בבד עם הגשת ערעור על חומרת העונש.
מכאן הערעור שבפניי.
2.עיקר טענתו של המערער היא כי לנוכח הזמן הניכר שחלף מאז בוצעו העבירות ועד שנגזר דינו, היה מקום להקל בעונשו. המערער מוסיף ומציין את נסיבותיו האישיות, מצבו הכלכלי, הודאתו במיוחס לו והעובדה שהוא נעדר כל עבר פלילי והוא מלין על כי שיקולים אלה לא הובאו בחשבון די הצורך על-ידי הערכאות הקודמות בדחותן את בקשותיו לעיכוב ביצוע העונש.
לא מצאתי ממש בערעור זה. בגזר-הדין מציין בית-משפט השלום כי המערער היה הרוח החיה מאחרי הסדרה הארוכה והחמורה של עבירות המס והמרמה בהן הורשע וכפי שציין בצדק בית-המשפט המחוזי בהחלטתו לעניין עיכוב הביצוע, גם אם נניח, לטובת המערער, כי בשל חלוף הזמן ימצא בית-משפט שלערעור מקום לצמצם את תקופת המאסר שנגזרה, לא נראה כי הפחתה כזו תגיע לכדי מאסר על תנאי בלבד או לכדי מאסר שאינו כולל כליאה ממש. לפיכך, אין כל טעם מבורר המצדיק את עיכוב ביצוע העונש, שהמערער כבר החל לרצותו, ויש להחיל את הכלל לפיו משהורשע נאשם בדין ונגזר דינו למאסר עליו להתחיל לרצות את עונשו ללא דיחוי, משום שחזקת החפות אינה עומדת לו עוד ועליו לתת את הדין על מעשיו. כלל זה יפה מקל וחומר מקום שהערעור שבגינו מתבקש העיכוב, נסוב על חומרת העונש בלבד. (ראו: 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4976/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2043/94 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
הערעור נדחה.
ניתנה היום, ל' סיון, תשס"ג
(30.06.03).
ש ו פ ט ת