ע"פ 5485/10 ויהאם נאסר נ. מדינת ישראל

1.

לא ראינו מקום לבקש את תגובת המדינה לערעור זה על חומרת העונש.

2.

המערער הודה על פי כתב אישום מתוקן בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, נהיגה ללא רישיון ונהיגה ללא ביטוח. המערער נהג ברכב, ללא רישיון נהיגה, כשלצידו ישב בן דודו, שהוא קטין. המערער נהג בפראות תוך חריקת בלמים, ותוך שהוא צועק ומקלל את העוברים והשבים. בשלב מסוים יצאו השניים מהרכב, כשהמערער אוחז במכשיר חד והקטין אוחז בסכין יפנית. המתלוננים יצאו אל הרחוב והבחינו בשניים וניסו להרגיעם. לפתע, כך לפי כתב האישום המתוקן בו הודה המערער, רצו השניים לעבר המתלוננים והחלו תוקפים אותם בצוותא. הקטין תקף את המתלוננים באמצעות הסכין היפנית בה אחז, ובאמצעותה חתך את אוזנו וצווארו של אחד המתלוננים ואילו המערער תקף את המתלוננים באמצעות המכשיר החד בו הוא אחז.

כתוצאה מהתקיפה, נגרמו לאחד המתלוננים חתכים עמוקים וארוכים בשני צדי פניו ובצידו הימני של צווארו, כריתה מלאה של אפרכסת אוזן ימין, חתכים בכתף ובירך והוא הובהל לבית החולים שם נותח ואושפז. למתלונן השני נגרם חתך דקירה עמוק באורך 6 ס"מ

באמה השמאלית. כתוצאה מהפגיעה, הובהל אף הוא לבית החולים ושם נתפר החתך. לאחר התקיפה נמלטו המערער והקטין ברכב מן המקום.

בכתב האישום מצוין כי בכך חבל המערער בצוותא חדא עם הקטין במתלוננים חבלה בכוונה מחמירה.

3.

שותפו של המערער, שהוא קטין, נדון תחילה ל-20 חודשי מאסר, ואולם בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה ותקופת המאסר בפועל הועמדה על 36 חודשים (ע"פ 1819/10). במקביל נדחה ערעורו של הקטין (ע"פ 1776/10).

4.

כשנגזר דינו של המערער שבפנינו עמד פסק דינו של בית משפט זה מול עיני בית משפט המחוזי, שגזר על המערער עונש מאסר בפועל של 36 חודשים וכן מאסר על תנאי, פיצוי של 10,000 ש"ח לטובת כל אחד מהמתלוננים ופסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך 6 חודשים מן השחרור ממאסר.

5.

העונש שהוטל רחוק מלשקף את חומרת המעשים ואולם טענתו המרכזית של המערער הוא כי היה ראוי לקצוב לו עונש נמוך מזה שהוטל על הקטין. הוא שם הדגש על כך שהפגיעות הפיזיות נגרמו על ידי הקטין.

6.

כאמור בפתח הדברים, איננו רואים מקום להבחנה זו ואף לא ביקשנו תגובה. בית המשפט עמד בגזר הדין על ההשוואה הראויה בין השניים. השוואה זו הושתתה, בין השאר, על פער הגילאים בין המערער לקטין, על כך שהקטין נטל אחריות למעשיו והביע חרטה ואף שיתף פעולה עם שירות המבחן לנוער. לעומתו, המערער, אף שהודה, לא נטל אחריות למעשיו, התקשה לשתף פעולה בהליך טיפולי והתסקיר בעניינו אינו בא בהמלצה טיפולית. לעניין זה, נציין כי מהתסקיר העדכני המונח לפנינו עולה כי המערער נמצא בקשר קונקרטי עם עו"ס מטפל, מכחיש את העבירה, טוען להגנה עצמית ואינו עומד כיום בקריטריונים המנהלתיים של השתלבות בתכנית שיקום. הד לדברים בדבר טענת הגנה עצמית נשמע גם בדיון לפנינו, אף שהמערער הודה בכתב האישום המתוקן.

7.

הבחנה חשובה ועיקרית עליה עמד בית המשפט המחוזי היא שאף שהקטין גרם למתלונן הראשון את הנזק הקשה של כריתת האפרכסת, המערער היה דומיננטי לא פחות באירוע. אף הוא התנפל על המתלוננים כשהוא עושה שימוש בחפץ חד, וגרם לשניים חבלות. ובנוסף, נהג בפראות כשאינו מורשה לנהיגה.

8.

נראה לנו כי שיקולי בית המשפט המחוזי שלא ראה לקצוב למערער עונש נמוך מזה שהוטל על הקטין שיקולים נכוחים הם, וכאמור, העונש בכללותו הוא עונש קל.

9.

הערעור נדחה.