ע"פ 5508/06 אלכסנדר לאונטייב נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בן שלושים חודשים שגזר בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט ז' כספי) על המערער ביום 29.6.2006.

1.ביום 23.9.2003 הורשע המערער, על פי הודאתו, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסדרה של מעשי שוד וגניבה אותם ביצע בחודש יוני 2003, בכך שחטף תיקים וארנקים מחמש נשים וגנב מתוכם כסף וחפצים שונים. שלוש מן המתלוננות היו קשישות שנחבלו במהלך מעשי השוד. הפער של כשלוש שנים בין מועד הכרעת הדין למועד מתן גזר הדין בעניינו של המערער נבע מכך שבית משפט קמא נעתר לבקשת המערער ואיפשר לו, בהמלצת שירות המבחן ובהסכמת המשיבה, לנסות ולמצות הליכי גמילה ושיקום, מתוך הכרה שהעבירות כולן בוצעו על רקע התמכרותו של המערער לסמים. אלא שהמערער לא הצדיק את האשראי שניתן לו ולא השכיל לנצל את ההזדמנויות החוזרות ונשנות שהעמיד לרשותו בית משפט קמא. הוא מעד וחזר להשתמש בסם וכתוצאה מכך הופסק טיפול הגמילה שניתן לו. הוא איחר, ובמקרה אחד לא התייצב כלל, לדיונים בבית המשפט. למרות כל אלה נדחה המשך הדיון בעניינו מעת לעת וניתנו לו כאמור הזדמנויות חוזרות ונשנות להשתקם. ההזדמנות האחרונה בסדרת ההזדמנויות שניתנו לו הייתה בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 5.9.2005 המצוטטת בגזר הדין, בה התרה בית המשפט במערער כי כל מעידה נוספת עלולה לגרום להפסקת ההליך הטיפולי ולגזירת הדין ללא דחיות נוספות. למרות התראה זו שב המערער ומעד וטיפול הגמילה שאותו חידש באותה עת הופסק. באותו שלב הורה בית משפט קמא על שמיעת הטיעונים לעונש וגזר את דינו של המערער למאסר בן שלושים חודשים כאמור. בגזר הדין סקר בית משפט קמא באריכות את כל מהלך הדיונים מאז הכרעת הדין ועד מתן גזר הדין ואת התנהלותו של המערער בהליכי הגמילה והשיקום, תוך שהביע אכזבה קשה מהתנהלות זו וציין:

הנאשם כשל באופן בוטה, כפי שתיארתי, בהליך הגמילה שהתאפשר לו ואשר כדי ליטול חלק בו, שוחרר, בשעתו, מן המעצר. אני סבור, כי הנאשם לא היה בשל דיו לגמילה ולא היה ביכולתו לגייס את הכוחות הנדרשים, כדי לסיים את התהליך בהצלחה. ספקותיו של שירות המבחן, בתחילתו של עניין, התממשו, אכן, למרבית הצער.

זאת ועוד, התרשמותי ממנו, במהלך כל הדרך, לא היתה כשל מי המתייחס ברצינות ממשית לתהליך ולאשר מוטל עליו לעשות במהלכו. פה ושם אמנם הגיעו הדים חיוביים כלשהם משירות המבחן, אך למעשה, הטלתי ספק, כפי שהזכרתי, במידת רצינותו. הוא איחר להגיע לדיוני בית המשפט וגם בדבריו מצאתי סתירות, שלא תאמו את המידע שמסר לשירות המבחן, כמו בעניין מקום העבודה שלו.

2.עם מתן גזר הדין עתר המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להגשת ערעור אך בית משפט קמא לא נענה לבקשתו. מכאן הבקשה שבפניי, אשר הוגשה ביום 29.6.2006 בד בבד עם הודעת ערעור שהוגשה ללא נימוקים.

3.המערער טוען כי העונש שנגזר עליו, כשלעצמו, אינו מצדיק ערעור בהיותו מתון וכי הגשת הערעור לא נועדה אלא על מנת לאפשר לו, למרות מעידותיו, למצות את הליכי הגמילה והשיקום. המערער מוסיף וטוען כי אם לא תיעתר בקשתו לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור ולא יתאפשר לו בתקופת הביניים לחזור ולהשתלב בהליך השיקומי, יתייתר למעשה הערעור ולא יהיה בו כל טעם. המערער מוסיף ומלין על כך שבית משפט קמא לא עיכב את ביצוע עונש המאסר וכתוצאה מכך כרוכה הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרת הערעור בהפסקת ריצוי עונש המאסר שבו כבר החל.

4.דין הבקשה להידחות. מתוך גזר הדין נשוא הערעור עולה כי במשך כשלוש שנים תמימות ליווה בית משפט קמא מקרוב את ההליך השיקומי של המערער ונהג עימו באורך רוח ובהבנה גם כשמעד וגם כשנהג בחוסר רצינות בהליכי בית המשפט אך בסופו של דבר נואש אף הוא והחליט לגזור את הדין ללא דחיות נוספות. בנסיבות אלה ובהביאי בחשבון את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובהם סיכויי הערעור שאינם גבוהים והעובדה שהמערער כבר החל לרצות את עונשו, לא מצאתי מקום לעכב את ביצוע העונש. יחד עם זאת, ובהתחשב בתקופת המאסר הקצרה יחסית שעל המערער לרצות, אני מורה למזכירות לקבוע את שמיעת הערעור בעניינו בהקדם האפשרי.