ע"פ 5517/01 יגאל דהאן נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל :

1.בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אמינוף), הרשיע את המערער על פי הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, כפי שתוקן, של גרם מוות ברשלנות, מעשה פזיזות ורשלנות, הפקרה לאחר הפגיעה, נהיגה שלא בתנאי רישיון נהיגה, נהיגה במצב העלול לסכן עוברי דרך ושולל את ראיית הדרך ותנועה בה. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתמצית, נהג המערער במשאית ותוך כדי הנהיגה פגע ברוכב אופניים שרכב בקצה הימני של הכביש בכיוון נסיעתו. רוכב האופניים נחבל ואחרי זמן קצר נפטר. המערער המשיך בנסיעתו לאורך מספר קילומטרים, וכן נסע למקומות שעבודתו חייבה אותו להגיע אליהם, ולא הזעיק עזרה ולא דיווח למשטרה. במהלך נהיגתו לא הרכיב המערער משקפיים או עדשות מגע, כאמור ברישיון הנהיגה שבו החזיק. בשל כל מעשי העבירה, למעט עבירת ההפקרה לאחר הפגיעה, גזר עליו בית המשפט המחוזי מאסר בפועל למשך שנתיים; בשל עבירת ההפקרה גזר עליו מאסר בפועל למשך שנתיים, כאשר מחצית התקופה חופף למאסר בשל יתר העבירות, כך שבסך הכל נגזרו עליו שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל. עוד גזר עליו מאסר מותנה למשך ששה חודשים וכן פסל אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך חמש עשרה שנים.

המערער ערער על חומרת עונשו.

2.בכתב הערעור וכן בטענותיו לפנינו עמד בא כוח המערער על הלשון "הריגה" שבה נקט בית המשפט המחוזי בגזר דינו; כלשון כתב האישום בטרם תוקן, תחת הלשון "גרם מוות", כאמור בכתב האישום המתוקן שעל פיו הורשע המערער. לטענתו יש ללמוד מכך כי בגוזרו את הדין עמדה מול עיניו של בית המשפט העבירה החמורה יותר. עוד טען כי בית המשפט לא הביא בחשבון שיקוליו את מצבו הנפשי המיוחד של המערער ואת אישיותו החריגה והמיוחדת שחייבו הקלה בעונש בכללו ובעיקר בעונש שהוטל בגין עבירת ההפקרה. לענין זה הדגיש את המלצת שירות המבחן להטיל על המערער מאסר בעבודות שירות וכן צו מבחן לתקופה של שנה ומחצה שבמהלכה ישתלב בטיפול קבוצתי לנהגים שהואשמו בהריגה. לדעתו גם לא ניתן משקל הולם לעובדה שהמנוח תרם תרומה ניכרת לאירוע התאונה בכך שרכב על אופניו לפני עלות השחר, בשעת ערפל, ללא אורות, ללא מחזירי אור, ללא קסדה ובהיותו לבוש בבגדים כהים.

3.בא כוח המערער עמל הרבה כדי לשכנענו בצדקת טיעוניו, אולם אין אנו רואים עמו עין בעין.

אשר לטענה בדבר הלשון "הריגה" מלמד העיון בגזר הדין בשלמותו כי שגגה יצאה מתחת ידי בית המשפט וכי, ללא ספק, היתה כוונתו לעבירה של גרם מוות. בית המשפט אף תיקן את הטעות, לפי בקשת בא כוח המדינה, יום אחרי נתינתו של גזר הדין. גם את הטענה בדבר מצבו הנפשי ואישיותו של המערער יש לדחות. עיינו בתסקירי שירות המבחן וכן בחוות דעת פסיכולוגית שהגיש בא כוח המערער ולא שוכנענו כי מצבו הנפשי ומבנה אישיותו מצדיקים התייחסות מיוחדת למעשים שעשה, לרבות הקלה בעונשים שנגזרו עליו. העיון בהודעותיו של המערער במשטרה, שניתנו סמוך אחרי האירוע, מלמד שהמערער ידוע ידע היטב כי פגע במנוח ואף על פי כן המשיך בנסיעתו ובעיסוקיו בלי שהזעיק עזרה ובלי שהודיע למשטרה, אף על פי שהיה בידיו מכשיר פלאפון. בית המשפט המחוזי סבר כי התנהגות זאת של המערער מעידה "על קור רוח, חוסר איכפתיות, אדישות וזלזול חמור בחיי אדם, כשדאגתו נתונה לרכבו ולא למנוח שנפגע והופקר כשהוא מתבוסס בדמו עד שמצא את מותו". במצב דברים זה - ולמרות טענותיו של בא כוח המערער בדבר "רשלנותו התורמת" של המנוח - סבורים אנו כי בית המשפט המחוזי הקל עם המערער ולא החמיר עמו.

4.סוף דבר, אנו דוחים את הערעור למעט ענין המאסר המותנה, שאנו מעמידים אותו על שנה אחת ומורים כי המערער יישא עונש זה אם תוך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר יעבור עבירה של גרם מוות ברשלנות או הפקרה לאחר פגיעה.

המערער יתיצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 25.10.01 לא יאוחר משעה 10:00 לפני הצהרים.