ע"פ 5537/00 עבד עלאדין נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' חוזה), הרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329(1) לחוק העונשין תשל"ז1977- וגזר עליו עונש של מאסר למשך שלוש שנים. כמו כן הופעל עונש מאסר מותנה של ארבעה חודשים באופן חופף למאסר שהוטל.

המערער מערער על הרשעתו, ולחילופין - על חומרת עונשו.

2.כפי שעולה מהכרעת הדין, בתמצית, ביום 2.10.99 בשעה 03:00, סמוך לפאב שבו בילו המערער והמתלונן, התעורר ויכוח בין השניים בענין חוב שחב המתלונן לחברו של המערער. הרוחות התלהטו ובין השניים התפתחה תגרת ידיים. בשלב זה חש המתלונן כי נדקר בחלק האחורי של גופו פעמיים על ידי אדם אחר שאינו מכיר אותו. משפנה לעבר המערער דקר אותו המערער בבטנו. לפי תעודת רופא נדקר המתלונן שלוש דקירות: דקירה עמוקה בעכוז השמאלי ודקירה שטחית במפשעה הימנית; כמו כן נדקר "דקירה עמוקה בבטן הימנית העליונה, בגבול קשת הצלעות החודרת לחלל הבטן", שזאת הדקירה שדקר אותו המערער.

מסקנתו המרשיעה של בית המשפט הושתתה בעיקרה על האמון המלא שנתן במתלונן, מחד גיסא, ודחיית גרסתו של המערער - שעשה מה שעשה כהגנה עצמית - מאידך גיסא. אשר לעדותו של המתלונן ציין כי היתה זהה לדבריו בהודעתו במשטרה, תוך שהדגיש "כי המתלונן ניסה לדייק במהלך מתן עדותו בבית המשפט כמיטב יכולתו בתיאור המתרחש ולא גרע מחלקו שלו באותה הקטטה". לעומתו שינה המערער את טעמו יותר מפעם אחת. עם מעצרו טען "לא דקרתי אף אחד", על כך חזר בהודעתו הראשונה במשטרה, ואף אמר זאת לשופט בדיון בהארכת מעצרו. רק בהודעה נוספת שנגבתה ארבעה ימים לאחר מכן סיפר שהיתה מהומה שבמהלכה ראה סכין על הריצפה ומשראה את המתלונן מתקרב אליו בריצה דקר אותו פעם אחת עם הסכין. בעדותו בבית המשפט הוסיף פרטים לתיאור האירוע ואמר ש"הייתי חייב לעשות משהו להיפטר מן הענין כי אחרת היה קורה לגוף שלי ולחיים שלי משהו". כאן הועלתה, אפוא, לראשונה טענת המערער, בבית המשפט המחוזי ולפנינו, לפיה דקר את המתלונן כהגנה עצמית, שאותה דחה בית המשפט.

כאמור, לא האמין בית המשפט המחוזי לדברי המערער; בין היתר, בשל הסתירות בין גירסותיו. כמו כן מצא חיזוק למסקנתו בפרטים שונים בעדויות, לרבות העובדה שאחרי הדקירה נמלט המערער מן המקום. עוד סבר כי, מכל מקום, לא נתקיימו כאן הנסיבות המקימות את הסייג לאחריות פלילית בגין הגנה עצמית, לפי סעיף 34י' לחוק העונשין תשל"ז1977-.

לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו המרשיעה של בית המשפט המחוזי.

3.כאמור, מערער המערער גם על חומרת עונשו.

למותר להרבות דברים על חומרתו היתרה של המעשה שעשה המערער ושל מעשי דקירה בסכין בכלל. בענין זה הדגישו בתי המשפט שאין להקל בדינם של עוברי עבירה כאלה. עוד יצויין כי למערער - שהוא כבן 23 שנים - הרשעות קודמות, אף בעבירות תקיפה, הפרעה לשוטר והחזקת סכין למטרה לא כשרה. נוכח כל אלה סבורים אנו כי עונשו של המערער נוטה לצד הקולא ואין מקום להמתיקו עוד.

4.לפיכך אנו דוחים את הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש.