ע"פ 5545/04 ניזאר מזערו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש אפריל 1999, על רקע סכסוך מתמשך, ירה המערער מתת-מקלע לעבר אחיו – זיאד מזערו. ביום 4.3.00 שב המערער וירה מנשק אוטומטי ואקדח לעבר נהגו של רכב, לאחר שסבר כי זיאד נוהג בו. כתוצאה מהירי נפצע אותו נהג ברגליו.

המערער נעדר זמן רב מביתו, וכאשר שב לשם, בחודש מאי 2002, הוא תקף את אשתו. משאותר המערער בחודש מרץ 2003 ונעצר, נמצא כי הוא מחזיק באקדח שלא כדין.

המערער הודה בכל אלה, והורשע בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, ועבירות בנשק. בעקבות כך גזר לו בית המשפט המחוזי 6 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 18 חודשים, חלקו בחופף וחלקו במצטבר, כך שהמערער נכלא ל-7 שנים.

הערעור מופנה כנגד העונש, אולם גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעונו של בא-כוח המערער על-פה, לא שוכנענו כי הוכחה עילה להתערבותנו. בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לכל אותם נימוקים אשר הצדיקו הקלה בדין – השינוי המהותי שחל בכתב האישום; הודאת המערער וחרטתו; תקיפתו המוקדמת של המערער בידי אחיו, שבעקבותיה אושפז בבית חולים ונזקק לתהליך שיקום ממושך; סולחה שנערכה בין הצדדים היריבים; גירושיו של המערער מאשתו, שיחסו כלפיה עמד ברקע הסכסוך האלים; ולבסוף, העובדה שמעשיו של המערער לא גרמו נזק משמעותי.

ברם, מנגד ניצבו נימוקים אשר חייבו החמרה בעונש, ובראשם נכונותו של המערער לעשות שימוש בנשק חם כדי להסדיר יחסים מעורערים בינו לבין אחיו. זו התנהגות המעידה עליו כמי שלערך החיים אין בעיניו משקל יתר, וחמורה במיוחד העובדה שבאחד המקרים הוא ירה לעבר רכב מבלי לוודא שזיאד, יריבו, הוא הנוהג בו. ואם בכך לא די, עיון בגיליון הרשעותיו מלמד, שזו אינה הפעם הראשונה בה חטא המערער בעבירות אלימות, וגם מאסר על-תנאי כבד שעמד נגדו, לא היווה עבורו גורם מרתיע.

לנוכח כל אלה, ולאור הפסיקה העקבית המחייבת החמרה בעונשם של אלה החוטאים באלימות, איננו סבורים כי התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, אף שאינה קלה, מחמירה יתר על המידה עם המערער, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.