ע"פ 5546/12 מדינת ישראל נ. איאד ג'בארין

השופט י' עמית :

ערעור המדינה על גזר דינו של

בית המשפט

המחוזי בנצרת (כב' השופט ת' כתילי) מיום 30.5.2012

בת"פ 45637-08-11.

1.

המשיב, יליד 1992, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס לפי סעיפים 348(ב), 345(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, המשיב עבד בעבודות שיפוצים בדירה בבניין מגורים בעפולה. ביום 28.8.2011 המתלוננת, קטינה ילידת 2001, נכנסה למעלית שם עמד גם המשיב. בעת שהמעלית החלה בנסיעתה מטה לכיוון קומת הכניסה, ליטף המשיב את גבה של המתלוננת ומישש את ישבנה. המתלוננת זזה ממקומה והתרחקה אך המשיב המשיך במעשיו. המתלוננת גילתה תושייה ועצרה את המעלית בקומה השלישית, ומשנפתחה דלת המעלית בקומה זו והמתלוננת עמדה לצאת המשיב נגע למתלוננת בחזה.

2.

לבית משפט קמא הוגשו דו"ח הערכת מסוכנות מכוח חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006, ותסקיר מבחן בעניינו של המשיב. בהערכה צויין כי למשיב אין עבר פלילי, מדובר באדם המנהל אורח חיים נורמטיבי, בן למשפחה תומכת המודעת להסתבכותו. עם זאת, מסוכנותו של המשיב הוערכה כבינונית, צויין כי המשיב אינו מגלה אמפתיה לקורבן וההתרשמות היא של היעדר חיבור רגשי של המשיב לפגיעה במתלוננת.

שירות המבחן התרשם כי המשיב נוטה להמעיט מחומרת המעשים ומתקשה להתייחס לאחריותו. שירות המבחן בא בהמלצה להשית על המשיב עונש של עבודות שירות ופיצוי למתלוננת, אלא ששילובו של המשיב לא התאפשר ללא טיפול ייעודי או פיקוח. בית המשפט הורה על עריכת תסקיר משלים אך שירות המבחן לא המליץ על שילוב המשיב בקבוצה טיפולית בשל נתוניו האישיותיים הדלים בגינם לא יוכל להפיק תועלת מטיפול.

3.

בגזר דינו ציין בית המשפט לקולא את גילו הצעיר של המשיב, אשר עד לביצוע העבירה ניהל אורח חיים תקין ונורמטיבי, וכי המעשים בהם הורשע המשיב אינם נמצאים ברף הגבוה של עבירות המין. לפיכך, וחרף עמדת שירות המבחן, החליט בית המשפט שלא להטיל על המשיב מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. לסופו של יום, השית

בית משפט

קמא על המשיב את העונשים הבאים: צו מבחן למשך שנתיים; 12 חודשי מאסר על תנאי; קנס כספי בסך 2,000 ₪ ופיצוי כספי למתלוננת בסך 5,000 ₪.

על כך נסב הערעור שלפנינו בה מלינה המדינה על קולת העונש ומיעוט הפיצוי שנפסק למתלוננת. מנגד, תמך המשיב יסודותיו בפסק דינו של בית משפט קמא, וטען כי אין מקום להתערב בגזר הדין.

4.אין חולק כי העונש שהוטל על המשיב נוטה לקולא, ואילו ישבנו בערכאה הדיונית, יש להניח כי היינו מטילים על המשיב עונש מאסר בפועל. עם זאת, השאלה היא אם הסטייה מרמת הענישה היא כזו, המחייבת את התערבותנו.

על אף נטיית-מה להחמיר בעונשו של המשיב – ואף המדינה בהגינותה סברה כי בנסיבות דכאן ראוי להטיל עונש קצר של מספר חודשי מאסר – לסופו של יום, נתון אחד הכריע את הכף לדחיית הערעור והוא הציפיה שנוצרה אצל המשיב. הנה כי כן, הערעור דכאן הוגש על ידי המדינה ביום 15.7.2012, כאשר אך ביום 11.7.2012, ארבעה ימים קודם לכן, התייצבו הצדדים בבית המשפט המחוזי והגיעו להסכמה לפיה יוטל על המשיב צו פיקוח ומעקב למשך שנתיים בתנאים עליהם הוסכם ביניהם. באותה עת, לא נאמר למשיב או לבית המשפט דבר וחצי דבר על כך שבדעתה של המדינה להגיש ערעור, ומכאן הציפיה הלגיטימית של המשיב כי הדיון בעניינו התמצה.

אשר על כן, וגם אם לא בלב קל, אנו דוחים את הערעור על חומרת העונש. מנגד, מצאנו להיעתר לערעור לגבי גובה הפיצוי, ואנו מחייבים המשיב בפיצוי המתלוננת בסכום של 15,000 ₪ (חלף הסכום של 5,000 ₪ שהושת עליו וכבר שולם). המשיב ישלם את יתרת הפיצוי תוך 60 יום מהיום.