ע"פ 5549/09 ניסים יעקב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש מרץ 2008 קשר המערער עם שי מרדכייב, חייל צה"ל, לגנוב נשק מבסיס צבאי, למוכרו ולהתחלק בשלל. בהמשך, רתם מרדכייב לקשר קטין בן 17 וחצי, וביום 8.3.08 יצאו שניים אלה לבצע את זממם. הם נכנסו לבסיס טירונים כאשר הקטין מתחזה לחייל, אולם ניסיונותיהם לאתר נשק נכשלו וכך היה גם גורל ניסיונותיהם לגנוב נשק מחיילים בתחנה המרכזית באשדוד. לבסוף, הם שבו לבסיס הטירונים ומרדכייב נכנס לתוכו. באחד מאוהלי המגורים הוא איתר רובה מסוג M16 מקוצר, וגנב אותו עם מחסנית שמצא שם. לאחר שעזב את הבסיס נסע מרדכייב ועמו הקטין לצומת ניצנים, לשם הגיע המערער ברכב שכור, שילם לקטין 700 ש"ח, והוא ומרדכייב המשיכו בדרכם. עוד נטען, כי מחשש שיתקלו במחסום משטרתי, הסתירו השניים את הנשק במקום כלשהו לצד הכביש, ומאז נעלמו עקבותיו.

המערער הודה בכל אלה לאחר שנשמעה עדותו של הקטין, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, גניבה על ידי עובד ונשיאת נשק, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 391 ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על כל אלה נדון המערער לארבע וחצי שנות מאסר, ושנה וחצי מאסר על-תנאי. להשלמת התמונה נוסיף, כי מרדכייב נשפט בפני בית דין צבאי, שם ביקש לצרף תיק נוסף בו הודה, גם הוא מאותו תחום – גניבת נשק מצה"ל. על כך נדון מרדכייב לשש וחצי שנות מאסר ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הקטין נדון לעשרים ושניים חודשי מאסר, וזאת במסגרת הסדר טיעון שכלל גם הסכמה לעניין העונש.

בערעור שבפנינו, בו מבקש המערער כי נקל בעונשו, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה; בעת ביצוע העבירות טרם מלאו לו 21 שנים; העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת; המערער נטל אחריות מלאה על מעשיו, והודה בעובדות; לבסוף, נטען כי חלקו של המערער בפרשה

היה מזערי.

מרביתן של טענות אלו היו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי בעת שניגש לקצוב את עונשו של המערער, ודי בכך לדחיית הערעור. עם זאת, הערעור ראוי להידחות גם לגופו, נוכח חומרתן של העבירות. המערער נטל חלק פעיל בקשר לגנוב נשק מצה"ל, ובמטרה למכור אותו לאחר תמורת בצע כסף. אין ספק שהמערער ידע כי הקונה הפוטנציאלי עתיד להשתמש בנשק למטרות אסורות, שאם לא כן, היה פונה אותו קונה לרשויות המוסמכות ורוכש נשק כדין. כך או כך, לא ידוע מה עלה בגורלו של הרובה שנגנב, ונדמה כי אין צורך להבהיר את הסכנה הנשקפת לצבור מנשק זה. בנסיבות אלו, ובמטרה לגמול ליחיד ולהרתיע את הרבים, לא מצאנו בעונש חומרה כלשהי, ומכאן ההחלטה לדחות את הערעור.