ע"פ 5560/06 כאמל דויאת נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) שהרשיע את המערער בהתפרצות לדירת מגורים, היזק לרכוש, גניבה ונשיאת נשק ללא רשות על פי דין וגזר לו עונש של שלוש שנות מאסר, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת רכוש מסוג פשע או עבירות בנשק על פי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

על פי העובדות בהן הורשע, פרץ המערער לדירת מגורים, נטל ממנה שתי מצלמות וידיאו, קלטות, סרטי DVD , שני שטרות של דולר אחד, אקדח ברטה ומחסנית. המערער נתפס בסמוך לאחר ביצוע הפריצה כשהוא צועד ברחוב במרחק קצר מהבית בו בוצעה הפריצה ובידו שקית שבתוכה הרכוש הגנוב. לשוטר סיור ששאל אותו לתכולת השקית השיב שמצא את הדברים בפח אשפה סמוך. שוטר הסיור ראה כי מתוך השקית מבצבצים פריטים יקרי ערך ולכן החליט לעוצרו. בשלב זה טען המערער כי רכש את הציוד תמורת סכום של 1,600 ₪ משני אנשים שאינם מוכרים לו וביקש מן השוטר לבדוק טביעות אצבע. כאשר נשאל בתחנה על האקדח שנשא עמו השיב "זה כלום" ואחר כך שאל "איזה אקדח".

בבית המשפט הכחיש המערער קשר לפריצה וסיפר שבדרכו לכיוון קניון האחים ישראל בתלפיות בירושלים ראה שני בחורים שביקשו למכור לו את המצלמות תמורת 3,000 ₪, אולם לאחר מקח רכש אותן תמורת 1,800 ₪ לאחר שהוצגו לו קבלות. בית המשפט, לאחר ניתוח של הראיות, הרשיעו כאמור וגזר את עונשו.

2.בא כוח המערער העלה בערעור טענות שונות, מהן מצאנו לנכון להידרש אך לטענות כי לא היה מקום להרשיע את המערער מאחר שדבריו לשוטר הסיור נאמרו מבלי שהוזהר קודם לכן, וכי המערער לא ידע כי הוא מחזיק נשק וסבר שמדובר באקדח צעצוע. כן שמענו טענות לעניין העונש.

3.אשר לטענות נגד הכרעת הדין. בידוע הכלל בדבר החזקה התכופה, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ולפיה נוצרת הנחה לכאורית כי מקום בו נמצא אדם מחזיק ברכוש גנוב זמן קצר לאחר שנגנב מבעליו בפריצה, גניבה או שוד, ידו של המחזיק ברכוש היתה בביצוע העבירה. הנאשם יכול להפריך את ההנחה או לעורר ספק סביר באשר אליה, אולם אם כשל לעשות כן הרי שניסיון החיים והגיונם מוליך להרשעתו.

בנסיבות המקרה, כאשר המערער נמצא אוחז בשקית ובה החפצים הגנובים סמוך לזמן ומקום הפריצה, כאשר קודם הבהיר באופן ספונטני וללא אזהרה כי מצאם בפח אשפה ולאחר מכן טען כי רכש אותם משניים שפגש, שינה גרסתו באשר לעבודתו ואת הסבריו לסכומי הכסף שנמצאו ברשותו, הרי שלא הופרכה החזקה האמורה. הסבריו של הסנגור כי המערער תיקן עצמו מייד ומסר גרסה מדויקת אינה מחזקת את אמינותו ואינה סבירה או הגיונית בהיעדר קבלה עבור החפצים שנמצאו ברשותו. בנוסף, לא מצאנו ממש בטענה באשר לסתירות בדברי השוטר.

אשר להרשעה בהחזקת נשק, ולטענה כי לא היתה למערער מודעות באשר לקיומו ולהיותו אקדח אמיתי, הרי שהתשובה לכך הינה בעובדה שהאקדח נלקח ממקום מסתורו בדירה אליה פרץ המערער, נרתיקו נשא פתק ועליו שם בעליו וכפי שציין בית המשפט המחוזי משקלו אף הוא אינו מותיר מקום לספק כי אין מדובר בצעצוע.

4.אשר לעונש טוען הסנגור כי מדובר בעונש חמור יתר על המידה אם מביאים בחשבון כי מדובר בבחור צעיר עם נסיבות אישיות קשות. בעברו עבירות מינוריות וזהו לו עונש המאסר הראשון. את טענותיו בדבר חומרת העונש תמך בפסקי דין שהגיש לעיוננו.

בא כוח המדינה משיב לעניין זה כי מדובר בפריצה נועזת ומתוכננת. הרכוש שגנב המערער היה מניב לו סכומי כסף נאים לו היה עולה בידו למוכרם וכן הוא עומד על הסיכון שהיה טמון באפשרות שהאקדח יגיע לגורמים פליליים. לפיכך הוא סבור, העונש הולם ואין להתערב בו.

4.לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המערער ביקש לעשות לו רווחים קלים על ידי פריצה אל בית וגניבת חפצי ערך ממנו. כן גנב כלי נשק שהסיכון שבהימצאו בידי מי שאינם מורשים לכך אינו דורש הבהרה ואשר מכירתו אף היא היתה משלשלת לכיסו סכומי כסף נכבדים. בית המשפט המחוזי סקר את הנסיבות לקולא ואיזן אותן נכונה לטעמנו אל מול יתר השיקולים הצריכים לעניין, ובפרט העובדה שביצוע העבירות בהן הורשע מהווה עליית מדרגה בפעילותו העבריינית, וזאת חרף העונשים שהוטלו עליו בגין הסתבכויות קודמות ואשר היו אמורים להרתיעו מלשוב ולשלוח ידו במעשי עבירה. חומרת העבירות, הצורך בהבטחת הציבור מפני פגיעתו הרעה של המערער והצורך בהרתעתו, כמו גם בהרתעת ציבור העבריינים בכוח, מפני ביצוע עבירות לצורך עשיית רווחים קלים ומהירים ותוך סיכון הציבור, הצדיקו איפוא שליחתו אל עונש המאסר שנגזר עליו.

הערעור נדחה.