ע"פ 5581/10 איוב אלסאנע נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום בעובדותיו הודה המערער נטען, כי בחודש ספטמבר 2009 הוא נדבר עם שניים – עאדל אלסאנע ועומר אלסאנע - לגנוב רכב בעיר באר-שבע. את זממם ביצעו השלושה בתאריך 2.9.09, כאשר גנבו רכב מסוג מיצובושי ממקום חנייתו, לאחר שפרצו לתוכו והניעו אותו תוך שהם גורמים לו נזק. ברם, בעליו של הרכב הבחין בגניבה והזעיק את המשטרה. שוטרים באחת הניידות הבחינו ברכב הגנוב והורו לנוסעיו לעצור, אולם אלה פתחו בנסיעה מהירה בניסיון לסכל את מעצרם. מבאן ואילך התפתח מרדף במהלכו נסעו המערער ושותפיו במהירות גבוהה, תוך שהם מסכנים את נהגיהם של כלי רכב שלרוע מזלם נקלעו לדרכם. תוך כך הם חצו צומת ברמזור אדום, ולבסוף אף התנגשו בניידת שביקשה למנוע את מנוסתם.

בעקבות הודאת המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של גניבת רכב וסיוע לסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. על כך הוא נדון לארבע שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה בפועל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 10 שנים, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום כולל של 3000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על תנאי בן שנה שעמד נגד המערער, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על 5 שנים.

המערער מבקש כי נקל בעונשו, ובפיו שני טעמים: ראשית, חומרת מעשיו אינה מצדיקים ענישה כה קשה, ושנית, לא נשמר איזון נאות בינו לבין המעורבים האחרים בפרשה.

אין בידינו לקבל את הערעור. המערער חטא, ולא לראשונה בחייו, בעבירות אשר חומרתן לציבור מופלגת, ולא אחת הסתיימו בפגיעה בחיי אדם. הוא היה שותף לגניבת רכב, ובהמשך לבריחה תוך נהיגה מופקרת ברחובותיה של עיר ואי ציות לשוטרים שדרשו מנוסעיו של הרכב הנמלט לעצור. במהלך אותה נסיעה סיכנו המערער ושותפיו אזרחים תמימים שנקלעו לדרכם, ולבסוף אף התנגשו בניידת משטרה. נוכח כל אלה איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מן העונש, באשר הוא תואם את רמת הענישה הנוהגת. גם בטענה

בדבר אי-קיום איזון הולם בעונשים שהושתו על כלל המעורבים בפרשה לא מצאנו ממש, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

לבסוף, נתקן שגגה שנתגלתה בגזר הדין (סעיף 10(א)), היינו, שתחילת מעצרו של המערער הוא 2.9.09 (ולא 2.9.10).