ע"פ 5594/02 פלוני נ' מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בתאריך 20.4.01, בשעת לילה מאוחרת, פגש המערער קטינה שאותה עת טרם מלאו לה 17 שנים. הוא ביקשה, באמתלת שווא, להילוות אליו, והובילה לדירה כלשהי, נעל את הדלת ונטל את המפתח. המערער החל לעשן חשיש, הורה לקטינה ההמומה להתפשט. משסירבה, הקיף אותה המערער בזרועותיו, הפילה על הרצפה, פשט ממנה את בגדיה ואנס אותה. כל אותה עת בכתה הקטינה והתחננה על נפשה, אולם תחינותיה נפלו על אוזניים אטומות.

לאחר מעשה התלבשה הקטינה וביקשה לעזוב את המקום, אולם המערער, לאחר ששב ועישן חשיש, הורה לה להתפשט בשנית, ואילצה לבצע בו תחילה מין אוראלי, ואחר כך שב ואנס אותה. גם לאחר מעשה זה חזרה הקטינה והתחננה בפני המערער שיתיר לה לעזוב את המקום, אולם הוא הפשיט אותה בשלישית ושב ואנס אותה. לאחר כל אלה התעקש המערער ללוות את הקטינה, ובעודם הולכים איים עליה שאם ייכנס לכלא, ישלח את חבריו כדי "שיתנו לה כדור בראש".

2.המערער הודה בעובדות האמורות במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה, ובעקבות כך הורשע בשלוש עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שהונחו בפניו תסקירים של שירות המבחן, גזר בית המשפט למערער 16 שנות מאסר, מתוכן 13 שנים לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. כן חויב המערער לפצות את קורבנו בסכום של 40,000 ₪.

3.הערעור שבפנינו מופנה כנגד גזר הדין, ובו עותר בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ד' יפתח, להקל בעונשו של שולחו מכמה טעמים: אף שבוצעו שלושה מעשי אונס, יש לראותם כמעשה אחד הואיל והם בוצעו ברצף ובפרק זמן קצר; המערער הנו אדם הצעיר, שעלה לישראל לפני שנים לא רבות, ומאז הוא נאבק בקשיי קליטה לא מעטים; לבסוף נטען, כי נכון לייחס משקל יתר להודאתו וחרטתו של המערער, ולהימנע ממאסר ממושך אשר עלול לסכל כל סיכוי לשיקומו בעתיד.

4.שמיעתו של ערעור זה החלה בחודש חשוון תשס"ד - אוקטובר 2003. אותה עת עלה מתוך תסקיר שהגיש שירות המבחן, כי המערער שולב בקבוצה פסיכו-סוציאלית לעברייני מין, ועל כן ביקש בא-כוח המערער, בעקבות המלצתו של שירות המבחן, לדחות את הדיון בשנה כדי לאפשר לשולחו להשלים את הטיפול השיקומי.

בית המשפט נעתר לבקשה זו, ומאז הוגשו שני תסקירים משלימים. בחודש כסלו תשס"ה – דצמבר 2004 דיווח שירות המבחן, כי אף שהמערער לוקח אחריות מילולית לביצוען של העבירות, נראה כי הוא אינו מחובר לצד הפוגעני בקורבנו. יתרה מכך, במהלך תקופת כליאתו נפתחו נגדו תיקים פליליים נוספים. בתסקיר נוסף שנערך לפני ימים ספורים בלבד, חזרה ונשנתה אותה תמונה. המערער מוסיף להמעיט מחומרתן של העבירות, ומגלה חוסר אמפטיה לקורבן והיעדר תובנה למעשיו, ואף נוטה לראות ביחסי המין שקיים עם הקטינה כיחסים שקוימו בהסכמה.

5.הפרשה בה עוסק ערעור זה חומרתה רבה אם לא לומר מופלגת. הקטינה עשתה את דרכה לתומה, ולרוע מזלה פגשה במערער ומאז, כך מותר להניח, השתנו חייה מן הקצה אל הקצה. המערער הוביל אותה למלכודת ממנה לא יכלה להיחלץ, ובמשך שעה ארוכה חזר וכפה את עצמו עליה, חרף התנגדותה, בכייה ומחאותיה. זוהי התנהגות חייתית, שלוחת רסן, הרואה בקטינה גוש בשר, נטול נשמה, שנועד לספק את יצרו של המערער. וכאן המקום להדגיש, כי לא רק כאב פיסי מלווה מעשים מסוג, אלא גם עלבון צורב, באשר כבודה של הקורבן כאדם נרמס עד עפר.

מעשים כה מבחילים, והתנהגות כה פוגענית, צריכים היו לזכות בתגובה עונשית קשה, הן כדי לגמול למערער על מעשיו שאין רע מהם, והן כדי לשגר מסר לרבים במובן של ניסיון להרתיע עבריינים בכוח, מחד, ולעודד קורבנות של עבירות מין שלא להבליג ולפנות לרשויות החוק, מאידך. בעבירות מסוג זה, כך על פי השקפתנו, ראוי כי העונש המרבי שקצב המחוקק ישמש אותנו כנקודת מוצא, וממנו נפחית ככל שיוכיח הנאשם נסיבות שיצדיקו זאת. נסיבות מסוג זה לא הוכחו בעניינו של המערער, ומכאן דעתנו, שבעונש שהושת עליו אין פן כלשהו של חומרה, ותסקירו האחרון של שירות המבחן רק חיזק בנו דעה זו.

לפיכך, דינו של הערעור להידחות, וכך אנו עושים.