ע"פ 5620/12 ניזאם גרבאן נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 20889-03-12 (כבוד השופט א' טובי ).

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (נשק קר) לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 225(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 2.3.12 המערער חתך את פניו של המתלונן באמצעות חפץ חד ממתכת. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חתכים בפנים והוא נזקק לתפירתם בבית חולים. ביום 30.5.2012 הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה שיוחסה לו וזאת בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון. באותו מועד הפנה בית המשפט את המערער לשירות המבחן לצורך הכנת תסקיר בעניינו.

ביום 15.7.2012 הטיל בית המשפט על המערער עונש של 24 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לחומרת העבירה שבה הורשע המערער ולצורך להילחם בתופעת הסכינאות בכלל, ובקרב בני נוער, בפרט. כמו כן, התייחס בית המשפט לנסיבות ביצוע העבירה ולכך שהפגיעה במתלונן הייתה פגיעה קשה. בית המשפט התייחס להמלצת שירות המבחן לפיה יש להטיל על המערער עונש של מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, אך קבע כי אין בידו לקבל המלצה זו נוכח חומרת העבירה והפגיעה הקשה שנגרמה למתלונן. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט לגילו הצעיר של המערער, לנסיבותיו האישיות הקשות, להיעדר עבר פלילי ולכך שהודה במיוחס לו. כמו כן, התייחס בית המשפט להסכם הסולחה שנערך בין המערער למתלונן.

מכאן הערעור שלפנינו. לטענת המערער, העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור אשר אינו נותן משקל מספק לנסיבותיו האישיות ולנסיבות האירוע. לטענתו, לא ניתן משקל מספק לכך שלא תכנן מראש לפגוע במתלונן וכי הוא הגיע למקום שבו התפתחה הקטטה מבלי שנשא עליו כלי נשק, ובמטרה להפריד בין המתקוטטים. כשהגיע למקום החל המתלונן לקלל אותו ולכן תפס שבר ברזל שהיה במקום ופגע בו. עוד טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק לסולחה שנערכה ולכך שהמתלונן שב לגור בסמוך אליו והיחסים ביניהם טובים. עוד נטען, בין היתר, כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, לגילו הצעיר ולמצבה הכלכלי של משפחתו. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן, לפיה יש להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות.

מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה המקובלת. המשיבה מדגישה את חומרת המעשה שביצע המערער ואת הצורך להילחם בתופעת הסכינאות.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיהן ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואת עמדת שירות המבחן, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). המקרה שלפנינו אינו מצדיק את התערבותנו, זאת משלא מצאנו כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה המקובלת ביחס לסוג העבירה שבה הורשע ונסיבות ביצועה.

לא נעלמו מעינינו נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער ובכללן מצבה הכלכלי של משפחתו והעובדה שהוא אב טרי. כמו כן, נתנו דעתנו לכך שאין לו עבר פלילי כלל וכן להמלצת שירות המבחן. באשר לזו, כידוע, מדובר בהמלצה בלבד ואין בית המשפט מחויב לאמצה כלשונה שכן על בית המשפט לשקול שיקולים מעבר לשיקולי השיקום וביניהם שיקולי גמול והרתעה. בענייננו, מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן. זאת, שכן המעשה המיוחס למערער הוא חמור ביותר, והתנהגות שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה מאחורי סורג ובריח. רבות נכתב על הצורך להילחם מלחמת חורמה בהתנהלות של פתרון סכסוכים שוליים באמצעות שימוש באלימות ובכלי נשק מכל סוג. יפים לעניין זה דברים שנכתבו בע"פ 3562/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2005) באשר לצורך להילחם בתופעת האלימות שפרצה במחוזותינו:

"על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח, ואפילו צעירים הם, כי המענה לא[ל]ימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין, ובמיוחד אם הוא קטין, אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה".

כך גם בענייננו, נסוגים שיקולי השיקום בפני השיקולים האחרים. לפיכך, הגענו לכלל מסקנה כי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים, נתן דעתו לכלל נסיבות המקרה, והעונש שהטיל על המערער אינו מצדיק את התערבותנו.

הערעור נדחה.