ע"פ 5644/97 ששון מזרחי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

1.במהלך שנת 1995 הטריד המערער את סוניה יעקובוב ואת בני-משפחתה, לאחר שסוניה סירבה להיעתר לחיזוריו, ואיים כי ירצחם. תלונות שהגישו בני-המשפחה לא הועילו, וכאשר המערער הגיע לביתם שבשכונת נווה-יעקב בירושלים, הוא הוכה על-ידם - לטענת בני-המשפחה, מתוך הגנה עצמית - ונפצע בראשו. בעקבות אירוע זה הגיש המערער תלונה במשטרה ואף איים לרצוח את בני-המשפחה בנשק שיקבל במסגרת שירות מילואים שנקבע לו.

המערער, שסבל מבעיות נפשיות והיה מצוי בטיפול פסיכיאטרי, סיפר על מצוקתו לרופאה הפסיכיאטרית שטיפלה בו, ועל-פי המלצתה - לאחר שזומן המערער לשירות מילואים - נדחה בתאריך 2.7.96 שירותו למרות רצונו. באותו יום, בשעות אחר-הצהריים, רכש המערער סכין קצבים והמתין בתחנת האוטובוס הסמוכה למקום עבודתן של סוניה ואחותה, חנה יעקובוב. כאשר השתיים הגיעו לתחנה הוא תקף אותן בסכין. סוניה, שנדקרה בזרועה ובידה, החלימה מפצעיה, ואילו חנה, שהסכין חדרה לגבה בעומק של 14-13 ס"מ הגיעה לבית-החולים במצב אנוש ונפטרה מפצעיה כתוצאה מאובדן דם.

2.בחקירתו סיפר המערער, כי מלכתחילה התכוון לירות בחנה ובסוניה בנשק שיקבל במסגרת שירות המילואים, ומשנדחה שירותו תקף את השתיים בסכין שרכש לצורך כך. הוא הסביר, כי כוונתו הייתה להתנקם במשפחת יעקובוב ובמיוחד בחנה, בסוניה ובאחיהן ציון, שאותו האשים המערער כי גרם לכך שסוניה דחתה את חיזוריו. ברם, בתארו את הדקירה סיפר המערער כי חנה נכנסה בינו לבין סוניה ונפגעה שלא בכוונה.

בחוות-דעת פסיכיאטרית שנערכה מטעם הפסיכיאטר המחוזי נקבע, כי המערער חולה בסכיזופרניה המתבטאת בהתקפים פסיכוטיים חוזרים, וכי בעת ביצוע המעשים הפליליים הוא היה ברמיסיה, לאמור שהמחלה לא הייתה פעילה. עוד נקבע, כי המערער אחראי על מעשיו וכי הוא מסוגל לעמוד לדין. עם זאת נקבע, כי מחלתו מצביעה על הצורך בהטלת עונש מופחת. זאת, משום השפעתה גם בעת הרמיסיה על "כושרו להבין את המצב ואת תוצאותיו".

3.המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים ברציחתה של חנה ובנסיון לרצוח את סוניה.

המערער התגונן בטענה כי כוונתו הייתה אך לפצוע את האחיות, וכי הוא לא חפץ במותה של חנה. לעניין זה טען סניגורו - בהסתמך על ההנמקה להטלת העונש המופחת שבחוות-הדעת הפסיכיאטרית - כי מחלתו של המערער פגעה ביכולתו להבין כי דקירות הסכין שכוונו לאברים רגישים בגוף אדם, עשויות לגרום למוות.

סוניה העידה בבית-המשפט המחוזי, כי נראה לה שהמכה הקטלנית כוונה אליה, וכי הסכין פגעה בחנה כאשר רכנה לעברה. לעומתה העידה עדת-ראיה כי המערער דקר את חנה בגבה כאשר חנה שכבה על המדרכה.

4.בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא יעקב צמח והשופטות מרים נאור ומוסיה ארד), בהסתמכו על דברי המערער בדבר כוונתו לרצוח את בני-משפחת יעקובוב ועל חוות-הדעת הפסיכיאטרית, שבה נקבע כי מסוגל הוא להבין את מהותם של המעשים שעשה, דחה פה-אחד את טענת המערער כי לא הוכחה כוונתו לקטול את סוניה. לעומת זאת, נחלקו דעות השופטים בשאלה, האם התכוון המערער לפגוע בחנה או שמא כוונתו הייתה לקטול את סוניה ודקירתה בסכין של חנה הונחתה בטעות.

סגן-הנשיא צמח והשופטת ארד, בהסתמכם על איומי המערער לפני ביצוע העבירות ועל דבריו המפורשים בחקירתו במשטרה, בדבר כוונתו לפגוע הן בסוניה והן בחנה - תוך הסבר שרצה רק לפצוע אותן - מצאו כי המערער תיכנן לרצוח את השתיים וכי תקף את חנה בכוונה תחילה. מנגד, השופטת נאור, בהסתמכה על דברי סוניה שהתרשמה כאמור שהמכה החזקה כוונה אליה וכן על תיאור המערער את המעשה, הגיעה לכלל-דעה כי כוונת המערער הייתה לפגוע בסוניה בלבד. כיוון שכך הגיעה השופטת נאור למסקנה, על-יסוד עקרון הכוונה המועברת, כי ניתן להרשיע את המערער ברציחתה של חנה בלבד, מעשה הבולע את נסיון הרצח.

המערער הורשע איפוא פה-אחד בעבירת רצח, וברוב-דעות בעבירה של נסיון לרצח. עם זאת מצא בית-המשפט המחוזי, כי המערער סובל מהפרעה נפשית חמורה, המגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את הפסול שבמעשהו ולהימנע מעשיית המעשה, ואשר מצדיקה את הפחתת העונש מכוח סעיף 300א לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על-כן, בהתחשבו גם במסוכנותו של המערער העולה מחוות-דעת הפסיכיאטר המחוזי - שאותה העדיף בית-המשפט המחוזי על חוות-דעת פסיכיאטרית מטעם המערער בדבר אי-מסוכנותו - גזר עליו בית-המשפט המחוזי בגין עבירת הרצח 18 שנות מאסר, ובגין עבירת נסיון הרצח שש שנות מאסר, מחציתן באורח מצטבר, כך שעל המערער לרצות ביחד 21 שנות מאסר.

ערעורו הופנה כנגד הרשעתו בשתי העבירות, לחלופין כנגד הרשעתו בביצוע עבירת נסיון לרצח, ולחלופי חילופין כנגד חומרת עונשו.

5.בערעור כנגד הרשעתו בשתי העבירות, חזר המערער על טענתו, שמצא לה עיגון בחוות-הדעת הפסיכיאטר המחוזי, בדבר הפגיעה המשמעותית בכושר הבנתו. טענתו הייתה, כי לא הבין את התוצאה הפיזית של מעשהו, וכי בנסיבות אלה, למיצער, קיים ספק סביר אם חפץ במותה של חנה.

את טענתו כנגד הרשעתו בעבירה של נסיון לרצח, ביסס המערער על דעת המיעוט של בית-המשפט המחוזי, שאותה ביקש לאמץ. ואילו לעניין העונש טען המערער כי ראוי היה להתחשב בחוות-הדעת הפסיכיאטרית מטעם ההגנה, לראות במעשיו משום התפרצות חד-פעמית שיסודה בהפרעה נפשית חמורה, ולהקל בדינו.

6.טענות אלה אינן יכולות להתקבל.

רצונו של המערער בקטילת האחיות סוניה וחנה עלה הן מדבריו שלו לפני הרצח ובחקירתו במשטרה, והן ממעשיו: רכישת כלי שיש בו להרוג, כיוונו לליבה של סוניה ונעיצתו בגבה של חנה בעומק של 14-13 ס"מ.

כאמור, בבדיקה פסיכיאטרית נמצא המערער אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין, והדברים שנכתבו בחוות-הדעת הפסיכיאטר המחוזי בדבר פגיעת המחלה בכושר הבנתו, התייחסו לשאלה אם ראוי להטיל עליו עונש מופחת. כך עולה מהקשר הדברים בחוות-הדעת עצמה ומדברים שאמר הפסיכיאטר המחוזי בתשובה לשאלות הסניגור בחקירה נגדית.

לנוכח ראיות חד-משמעיות אלה, ברי כי אין עילה המצדיקה התערבות בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה - לרבות אלה שנקבעו בדעת-רוב - בדבר כוונת המערער לקטול הן את חנה והן את סוניה. ממצאים אלה בוססו על דברי המערער עצמו המעידים על כוונת הקטילה. מסקנתה השונה של השופטת נאור, שהסתמכה על התרשמות סוניה מן האירועים, אינה עילה להתערבות, ובעניין זה הקובעת היא דעת הרוב.

אוסיף, כי משההרשעה בעבירת נסיון הרצח בוססה על הממצא בדבר כוונת המערער לקטול את חנה, אין אנו רואים מקום להתייחס לשאלה אם המסקנה המשפטית של השופטת נאור אמנם מתבקשת מן העובדות שקבעה.

7.המערער התכוון לרצוח את סוניה ואת אחותה חנה, משום שסוניה דחתה אותו. אך באקראי לא עלה בידיו להשלים את אשר תכנן, וסוניה נותרה בחיים. מתסקיר שירות-המבחן אף עולה כי סוניה שרויה עד היום בחרדת מוות, וכי ועדה מקצועית שליד שירות בתי-הסוהר המליצה בימים אלו, כארבע שנים לאחר המעשה, להוציאו לחופשות שבהן ישהה אך מחוץ לירושלים, ואף זאת בליווי אדם אחר.

בנסיבות אלה, אף מבלי להתייחס לחוות-הדעת הפסיכיאטריות בדבר מסוכנותו, ובהתחשב בהשפעת הפרעתו הנפשית הקשה - שהצדיקה הטלת עונש מופחת - עונש המאסר שהוטל על המערער הוא בגדר העונש המופחת, הולם את הפשעים שביצע, ואין מקום להקלה נוספת.

אנו דוחים איפוא את הערעור על כל חלקיו.