ע"פ 5656/11 אלכסיי שולמן נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בן תשע שנים שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק), וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש לבית משפט זה המופנה כלפי הכרעת הדין ולחלופין כלפי גזר הדין.

1.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וזוכה מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. על פי העובדות כפי שפורטו בכתב האישום ונקבעו בהכרעת הדין, המבקש ופיוטר גויכמן ז"ל (להלן: המנוח ), שעסק בחלפנות כספים, הכירו זה את זה עוד טרם עלייתם ארצה בשנות התשעים. ביום 26.6.2006 הגיע המבקש מבת-ים לערד, שם התגורר המנוח, על מנת לבקר את הוריו. באותו מועד הגיע המבקש לדירת המנוח (להלן:

הדירה ), ובשלב מסוים פרץ בין השניים ויכוח שבמהלכו הכה המבקש את המנוח בראשו באמצעות בקבוק, ולאחר שזה התנפץ פצעו באמצעות שבריו בכוונה לגרום לו חבלה חמורה. המנוח הכה אף הוא את המבקש, ובמהלך הקטטה לקה המנוח בליבו ומת במקום. בהכרעת דינו קבע בית המשפט המחוזי כי המכות שהכה המבקש את המנוח והפצעים שגרם לו החישו את מותו במנגנון של "הלם אמוציונאלי", וזאת על רקע מחלת לב כרונית ממנה סבל המנוח.

במענה לכתב האישום הודה המבקש בכך שהגיע לדירת המנוח, אך כפר באישומים שיוחסו לו ובכללם הכאת המנוח וגרימת מותו. לפי עיקרי גרסתו, הגיע המבקש לדירת המנוח לצורך החלפת דולרים שהיו ברשותו ובעיצומה של החלפת הכספים הגיע לדירה אדם נוסף שלא היה מוכר למבקש, אותו כינה המנוח בשם מישה ולטענת המבקש אותו מישה הוא שביצע הלכה למעשה את המעשים אשר הובילו למותו של המנוח ואף גרמו לאובדן הכרתו של המבקש עצמו. לאחר שהתעורר המבקש מעלפונו, כך טען, הבחין במנוח שהיה מוטל בפינת הסלון כשהוא מחרחר ומכוסה בדם ואילו מישה נעלם מן הדירה. בשלב זה פנה המבקש, שחש ברע, אל חדר השינה והתיישב על המיטה באפיסת כוחות עד הגיע השוטרים. המבקש הוסיף וטען כי ככל הנראה מישה עונה לשם מיכאל שפירא, וכי שמו עלה בידיעות מודיעיניות שהגיעו לגורמי משטרה לאחר מותו של המנוח. לחלופין טען המבקש במענה לכתב האישום כי לא ניתן לקבוע בוודאות הנדרשת שהמנוח מצא את מותו בשל מחלת הלב ממנה סבל או במנגנון של הלם אמוציונאלי שאירע בשל החבלות שנגרמו לו.

2.

בהכרעת הדין מיום 15.3.2011, ולאחר שסקר בפירוט את מכלול הראיות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט כי טענתו של המבקש לפיה מעשי האלימות בוצעו על ידי אדם שלישי עולה רק מגרסת המבקש, אך היא נעדרת כל ביסוס ראייתי חיצוני. עוד נקבע כי מחומר הראיות שהוצג עולה כי המבקש והמנוח התעמתו ביניהם באירוע אלים שבסופו קיפד המנוח את חייו. בית המשפט לא התעלם מהידיעות שהוצגו על ידי רכז המודיעין של משטרת ערד אשר לכאורה היה בהן כדי "לסבך" אדם בשם מיכאל שפירא (להלן: שפירא ) בביצוע המעשים. בית המשפט אף התייחס בהקשר זה לדברי המותב אשר נענה לעתירה לגילוי ראיה שהגיש המבקש (במטרה לחשוף ולהעיד את מקור הידיעות הללו), לפיהם בעדות המקור טמון "פוטנציאל ראייתי היכול לעורר, לכל הפחות, ספק סביר באשמתו" [של המבקש]". כמו כן, לא התעלם בית המשפט מן העובדה כי בסופו של דבר לא ניתן היה להעיד את המקור משום שעזב את הארץ. חרף זאת דחה בית המשפט את טענת המבקש לפיה יש להורות על ביטול כתב האישום משום שנמנעה ממנו האפשרות להביא ראיה חיונית להגנתו, בציינו כי הידיעות האמורות נטולות משקל ראייתי; כי לא נמצא בהן כל מידע קונקרטי שיש בו כדי לקשור את שפירא למעשה כלשהו; וכי מדובר במידע מ"כלי שני" שאין לדעת את טיבו. בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה בין היתר כי ביום 28.6.2006 הוצגו בפני המבקש שמונה תצלומי פנים צבעוניים, ובהם תצלומו של שפירא, אך המבקש לא זיהה אותו וציין כי "מישה לא על התמונות". עוד ציין בית המשפט כי מעדויות שנשמעו

ובהן עדות השכנה וכן מראיות לגבי מבנה הדירה והבנין, האפשרות כי אדם נוסף נכנס אל הדירה ויצא ממנה במועדים הרלוונטיים אינה מסתברת. על כן סבר בית המשפט כי הוכח באופן פוזיטיבי ששפירא לא היה מעורב בתקיפת המנוח.

3.

בסוגיית הקשר הסיבתי העובדתי הקיים בין מות המנוח לתקיפתו על ידי המבקש, התייחס בית המשפט לממצאי חווֹת הדעת הפתולוגיות של ד"ר זייצב מטעם התביעה וד"ר קוגל מטעם ההגנה ומצא כי חרף ההבדלים בין חוות הדעת, יש בשתיהן ביסוס למימצא כי כשל הלב שבו לקה המנוח היה הגורם היחיד למותו. עוד קבע בית המשפט, בהתבסס על חוות דעתו של ד"ר זייצב ועל הראיות הנוספות שהוצגו, כי "קיים קשר הדוק בין האירוע רווי ההתרגשות שהתרחש בסלון הדירה, לבין מותו של המנוח" וכי לאירוע זה "משקל מכריע בתהליך הסטרס שהביא למותו". בית המשפט דחה בהקשר זה את טענת המבקש לפיה אין לשלול את האפשרות כי במהלך האירועים נקט המנוח עצמו במעשים אלימים נגד המבקש, וכי ההלם הרגשי שהוביל למותו החל בעקבות מעשיו שלו. טענה זו, כך צוין, הועלתה בשלב סיכומי ההגנה, ויש בה משום שינוי חזית לעומת גרסתו המקורית של המבקש. גם לגופו של עניין, כך נקבע, מכלול הראיות מלמד כי המנוח היה קורבן התקיפה ולא מבצעה, וזאת אף אם מצא צורך להגן על גופו ורכושו מפני המבקש. לבסוף קבע בית המשפט כי מתקיים בענייננו היסוד הנפשי הנדרש לעבירת ההריגה, הואיל ומעשיו של המבקש - שתקף בברוטאליות אדם המבוגר ממנו בכחמש עשרה שנים - הינם בבחינת "התנהגות פוגענית מהסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות הקורבן". על כן, ובהיות המבקש מודע למלוא הנסיבות העובדתיות של מעשהו, נקבע כי המבקש היה שווה נפש לאפשרות שמעשיו יובילו למותו של המנוח, הגם שלא היה מודע למחלת הלב של המנוח. בהקשר זה הוסיף בית המשפט וקבע כי נוכח גילו המתקדם של המנוח "האפשרות כי המנוח עלול לקפד את חייו עקב מחלה המקננת בו, בעקבות החבלות הקשות שנגרמו לו על ידי המבקש, לא הייתה מחוץ לגדר הצפיות הסבירה".

על כן הורשע המבקש, כאמור, בעבירת ההריגה אך זוכה מעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, מן הטעם שעבירה זו מבוססת על אותם המעשים אשר שימשו בסיס להרשעתו בעבירת ההריגה. בית המשפט גזר על המבקש תשע שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), שנתיים מאסר על תנאי, וכן הורה על תשלום פיצויים לילדי המנוח בסך כולל 60,000 ש"ח. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המבקש כמי שיזם את התקיפה הקשה; על העובדה שמסר גרסת כזב באשר לנסיבות פציעתו של המנוח, במטרה להרחיק עצמו ממעשה התקיפה; וכן על הימנעותו מלהזעיק עזרה רפואית לאחר שעמד על תוצאות מעשיו. מנגד ציין בית המשפט כי מצבו הכלכלי של המבקש "דחוק מאוד", כי הוא עצמו סובל ממחלת לב, וכי מדובר באירוע יחיד ולמבקש אין כל עבר פלילי. עוד ציין בית המשפט בהקשר זה כי הפציעות שנגרמו למנוח על ידי המבקש הן עצמן לא הביאו למותו, והדבר היווה "שיקול נכבד לאי מיצוי העונש".

במעמד מתן גזר הדין עתר המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו, לצורך הגשת ערעור לבית משפט זה ובהסכמת המדינה, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע עונשו עד ליום 7.8.2011. משהוגש הערעור לבית משפט זה ועימו בקשה נוספת לעיכוב ביצוע העונש, נשמע הדיון בבקשה ביום 4.8.2011 ובינתיים עוכב ביצוע העונש עד החלטה אחרת.

4.

בערעורו זנח המבקש את הגרסה בדבר מעורבותו של אדם שלישי בביצוע המעשים ואת ערעורו הוא סומך על ארבעה טעמים עיקריים שזו תמציתם: ראשית , לא הוכח לטענת המבקש כנדרש קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין המעשים שביצע ובין מותו של המנוח. שנית , טוען המבקש כי משלא היה מודע למצבו הרפואי של המנוח נובעת מכך המסקנה כי לא היה מודע ל"מלוא הנסיבות העובדתיות של מעשהו", ועל כן לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו. בהקשר זה מוסיף המבקש ומציין כי אין מחלוקת שהחבלות שנגרמו למנוח לא היו בעלות פוטנציאל מסכן חיים כשלעצמן, והוא מדגיש את "מנגנון המוות" הייחודי שהוביל במקרה דנן למותו של המנוח. עוד מציין המבקש כי יסוד הרצייה הנדרש לעבירת ההריגה אף הוא לא הוכח כדבעי ולטענתו אין בסיס לקביעתו העקרונית של בית משפט קמא לפיה האפשרות כי המנוח יקפד את חייו בעקבות מחלה המקננת בו מצויה בגדרי הצפיות הסבירה; שלישית , טוען המבקש כי שגה בית המשפט בהתעלמו מקו ההגנה החלופי שהציג ולפיו אין לשלול את האפשרות שמעשיו של המנוח - ובפרט העובדה שהכה בעצמו את המבקש - הם שהובילו להחשת מותו. זאת, בין היתר נוכח העובדה שהמשיבה לא הציגה כל ראיה אודות האירועים שהתרחשו בדירה טרם מותו של המנוח, וכן נוכח העובדה שאין מחלוקת כי המנוח הכה אף הוא את המבקש וגרם לו לחבלות. בהקשר זה מדגיש המבקש את חובתו של בית המשפט לבחון קו הגנה היכול להוביל לזיכויו של נאשם, אף אם זה האחרון לא העלה אותו מיוזמתו. רביעית , טוען המבקש כי שגה בית המשפט בדחותו את הטענה שאי העדתו של המקור לידיעות המודיעיניות הצדיקה את ביטול כתב האישום. זאת בשים לב לקביעתו של המותב שדן בעתירה לגילוי ראיה כי עדותו של המקור עשויה לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. לחלופין טוען המבקש כי יש להקל בעונשו, באשר בית המשפט לא ייחס משקל ראוי לשיקולים לקולא.

5.

בבקשה שבפניי לעיכוב ביצוע העונש טוען המבקש כי סיכויי הערעור טובים וכי לא נשקפת ממנו סכנה לציבור. עוד מציין המבקש כי עברו הפלילי נקי, כי במהלך ניהול המשפט בבית משפט קמא הייתה זו המשיבה שעתרה לשחררו בתנאים וכי במשך חמש השנים שבהן התנהל המשפט הוא אכן היה משוחרר ולא הסתבך בפלילים. המבקש מוסיף ומציין כי גם לאחר הרשעתו וטרם מתן גזר הדין לא עתרה המשיבה למעצרו ואף הסכימה לעיכוב ביצוע העונש עד להגשת הערעור. המבקש מתאר עוד את נסיבותיו האישיות הקשות, בציינו כי הוא נשוי ואב לשני ילדים, כי הוא נכה בשיעור של 100% בשל מצבו הקרדיאלי, וכן כי מצבו הכלכלי דחוק. עוד טוען המבקש כי אין ליתן משקל מכריע לעובדה שנגזר עליו עונש מאסר ארוך יחסית וכי יש לבחון כל מקרה לגופו.

המשיבה מצדה מתנגדת לבקשה ומציינת כי הכרעת הדין מבוססת על ממצאי עובדה וכי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים. המשיבה מוסיפה ומדגישה בטיעוניה את חומרת המעשים שבגינם הורשע המבקש בהריגה ולבסוף מציינת המשיבה כי גם אם כל הטענות שהעלה המבקש בערעורו תתקבלנה יש להרשיעו, למצער, בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה המצדיקה כשלעצמה עונש מאסר בפועל ודי בטעם זה, לטענתה, כדי לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע.

6.

כלל נקוט הוא כי משהורשע אדם בדין ועונשו נגזר, עליו להתחיל בריצוי העונש באופן מיידי ואין בהגשת הערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצועו (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000); ע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקה 8 (טרם פורסם, 22.12.2008)). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה דנן אינו מצדיק סטיה מכלל זה וכי דין הבקשה להידחות.

המבקש הורשע בעבירה של הריגה שנגרמה, לפי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, בשל אלימות שנקט המבקש כלפי המנוח ונגזרו עליו, בין היתר, תשע שנות מאסר בפועל. בהינתן תקופת המאסר ארוכה יחסית שנגזרה על המבקש, אין חשש כי אם לא יעוכב הביצוע עלול הערעור להתייתר. אשר לסיכויי הערעור נראה - מבלי לקבוע מסמרות בדבר - כי הגם שלעניין ההרשעה בעבירת ההריגה מעלה המבקש שאלות הראויות להתברר, המבקש אינו חולק עוד על כך שחבל במנוח והוא אף אינו טוען כי עשה כן מתוך הגנה עצמית (אף שלגישתו היה על בית המשפט להידרש לכך מיוזמתו). משכך, בצדק טענה המשיבה כי גם אם תתקבלנה טענותיו של המבקש לעניין ההרשעה בעבירת ההריגה, עדיין קיימת סבירות ממשית כי יורשע, למצער, בעבירת אלימות חמורה שבצידה עונש מאסר בפועל (ראו והשוו: ע"פ 1698/09 סבייח נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 24.2.2009); ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 23.8.2009). על כן, אין מקום לקבלת הבקשה.

יחד עם זאת, בשים לב למצבו האישי של המבקש; לכך שהוא נעדר עבר פלילי וכן לאפשרות שערעורו יביא להפחתה מסוימת בעונש, תקבע המזכירות את שמיעת הערעור בהקדם.

הבקשה נדחית, אפוא, והמבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.8.2011 עד השעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע.