ע"פ 567/04 איגור וינר נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של חבלה חמורה והחזקת סכין שלא למטרה כשרה ונגזר עליו עונש של 36 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי של 12 חודשים. הוא מערער בפנינו על חומרתו של העונש.

2.הרקע להרשעה ולעונש בארועים הבאים: ביום 25.4.03 שהה המערער בדירתה של חברתו, כאשר הגיעו לדירה שני חברים של בנה שהיו שתויים אותה עת. פרצה מריבה בין המערער לאחד החברים, ולדימיר, ובמהלכה תפס המערער את ולדימיר, ודחף אותו כך שראשו נמצא סמוך למשקוף דלת הכניסה לדירה. הוא סגר בכח את

הדלת מסוג פלדלת, על ראשו של ולדימיר, ועוצמת המכה גרמה לאובדן הכרתו ולחבלות קשות אשר עשויות היו להביא למותו אלמלא קיבל טיפול רפואי מתאים בבית החולים. גם לאחר הטיפול הרפואי שקיבל עדיין נשקפה סכנה לחייו, והוא שהה באשפוז ממושך, ובמועד הגשת כתב האישום ב-11.9.03, קרוב ל-5 חודשים לאחר הארוע, עדיין שהה בבית חולים שיקומי.

במסגרת אותו ארוע, התגרה אדם אחר במערער, וזה שלף סכין מכיס מכנסיו, איים עליו ורדף אחריו.

3.בפני בית המשפט המחוזי נטען על ידי הסניגוריה כי השימוש באלימות על ידי המערער היה על רקע מסיבת שיכורים שהתנהלה בבית חברתו של המערער, ולמורת רוחה, ולקחו בה חלק בנה וחבריו שנוכחותם לא היתה רצויה במקום. התנהגותו של המערער הוסברה על רקע היחלצותו לעזור לחברתו בנסיונה להביא להסתלקותם של החברים מדירתה. עוד התברר כי לאחר הפגיעה האלימה בולדימיר, סברו הנוכחים בדירה, ובתוכם המערער וחברתו, כי הוא נרדם מחמת שכרות, ורק למחרת בבוקר הבינו כי הוא מצוי במצב קשה וכי נפגע מחבלות חמורות, ואז הזעיקו כוחות רפואיים ופינו אותו לבית חולים. המתנה זו שעות ארוכות ללא טיפול רפואי החמירה את מצבו של המתלונן.

4.בית המשפט המחוזי בחן לפרטיהם את כל נסיבות הארוע, ושקל טעמים לחומרה ולקולא אלה עם אלה. הוא הדגיש את התוצאות החמורות של מעשה האלימות שביצע המערער, אשר הביא את המתלונן קרוב אל סף מוות, והותיר אותו נכה בשיעור של 100% ונתון לקשיי תיפקוד רבים בכל תחומי החיים. בית המשפט נתן דעתו לעובדה כי קדמה למעשה האלימות התגרות והצקה מצד חלק מהנוכחים בדירה, אולם מצא כי לא היה כל יחס הולם בין חומרתם של מעשי האלימות לבין מעשי ההתגרות. בגזירת העונש נתן בית המשפט משקל להיבטים המקילים ובתוכם לעובדה כי למערער אין עבר פלילי וכי הוא סובל מבעיה רפואית.

3.המערער טוען בפנינו לחומרתו של העונש. הוא מדגיש בטיעונו את מעשי ההצקה והקינטור שנעשו כלפיו על ידי המתלונן וחבריו קודם לארוע, ואת התנהגותם הבוטה שהפרה את פרטיותם, שלו ושל חברתו בדירתה. כן הדגיש כי האיחור בהעברת המתלונן לבית החולים נבע מאי מודעות כל הנוכחים לפגיעתו הקשה, וטען כי אין לזקוף איחור זה, על ההחמרה שנגרמה בעטיו למצבו של המתלונן, לחובתו. כן הדגיש את עברו הנורמטיבי, ואת חרטתו הכנה על המעשה.

ראוי לציין כי שירות המבחן הגיש תסקיר עדכני בעניינו של המערער ולא ראה להמליץ על מסגרת טיפולית בעניינו.

4.איננו רואים מקום להיענות לערעור ולהתערב בעונש שנגזר על המערער. מעשה האלימות שביצע המערער במתלונן הוא קשה וחמור ביותר, ורק כפסע היה בינו לבין תוצאה קטלנית; גם כך, נותר המתלונן נכה קשה לכל ימי חייו, ותיפקודו נפגע פגיעה קשה. בית המשפט המחוזי אמד בשיקול זהיר ומדוד את חומרתו המופלגת של המעשה, תוך שהיה ער בתוך כך גם להיבטים לקולא, ובהם התגרות המתלונן וחבריו במערער קודם לארוע, עברו הנקי של המערער, וחרטתו על המעשה. העונש שנגזר בבית משפט קמא הוא פרי הערכה ואיזון בין מכלול השיקולים הצריכים לענין, ואין לראות בו קו מחמיר כל עיקר. אם בכלל, הרי מדובר בענישה הנוטה לקולא, ואין מקום להתערב בה להקלה נוספת.

לאור האמור, הערעור נדחה.