ע"פ 569/08 קונסטנטין דייקונו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש בשנת 2006 לבית המשפט המחוזי בירושלים, יוחסו למערער עבירות של אינוס ומעשה סדום במתלוננת אחת, ומעשה מגונה במתלוננת נוספת. בתום שמיעתן של הראיות, החליט בית המשפט לזכות את המערער – באישום הראשון מחמת הספק, ובאישום השני הזיכוי היה מלא. בעקבות כך, עתר המערער לפסוק לו פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז-1977. משבא בית המשפט להכריע בבקשה שבפניו, הוא הנחה את עצמו ברוח הפסיקה, לאמור: תנאי מוקדם והכרחי לפסיקת פיצויים על פי סעיף 80 בחוק הוא זיכוי הנאשם, אולם אין בכך די. מאחר והמותב שפסק בשאלת הפיצוי הוא גם המותב שזיכה את המערער, חשוב להפנות לדברים שאמר בהחלטתו, ויש בהם כדי להסביר כיצד הגיע לתוצאה המזכה, וכך נאמר בעמ' 7 להחלטה נושא הערעור: " לאור חומר הראיות שעמד בפניה [ הפרקליטות ], ולפי התרשמותנו במהלך המשפט, לא נהגה המשיבה במבקש בחוסר תום לב ועצם ההחלטה על הגשת כתב האישום היתה סבירה". בית המשפט הוסיף ואמר באותו עמוד כי " סיפור המעשה נשוא כתב האישום רחוק מכל דמיון, אלא שניסיון החיים מלמד שגם בדברים הללו שיוחסו למבקש יכולים להתרחש במציאות. יחד עם זאת, מכיוון שמעשי העבירה נראו בלתי הגיוניים בעליל, וכשבגרסה מול גרסה עסקינן, ראינו לנקוט בזהירות יתר בבחינת הראיות. הצטברות של סתירות ותמיהות יצרה אצלנו ספק באשמתו של [ המערער ] במידה כזו שראינו לזכותו, אך מכאן ועד לקביעה כי לא היה יסוד להאשמת מלכתחילה, הדרך ארוכה".

נוכח דבריה הברורים של הערכאה קמא, שוב אין ספק כי בהעמדת המערער לדין לא נפל פגם, הואיל וכך היה נוהג תובע סביר. במצב זה נשמט הבסיס מתחת בקשת המערער לפסוק לו הוצאות, ולא מצאנו כי מכוח העילה האחרת של סעיף 80 יש בידנו להושיט למערער סעד.

אי-לכך, הערעור נדחה.