ע"פ 570/07 חיים בן הרוש נ. מדינת ישראל

1.

זו בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל לארבע וחצי שנים שנגזר על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט שוהם).

2.

המבקש הורשע לאחר ניהול משפט הוכחות בעבירות הריגה, נהיגה שגרמה לחבלה של ממש, ונהיגה ללא רשיון תקף.

3.

על-פי הכרעת הדין, ביום 27.6.03 נהג המבקש ברכב לכיוון העיר אלעד. במהלך הנסיעה חצה קו הפרדה רצוף, חסם את נתיב נסיעתו של רכב פרטי מסוג דייטסו שבא ממול, התנגש בו, והדף אותו לנתיב הנגדי, שם התנגש רכב הדייטסו במכונית נוספת מסוג מיצובישי. כתוצאה מההתנגשות, שתי נוסעות ברכב הדייטסו, אם ובתה בת עשרה חודשים, נהרגו, ואב המשפחה ושלושה ילדים נוספים נפצעו קשה. שני נוסעים ברכב המיצובישי נפגעו אף הם.

4.

בית המשפט קמא קבע, לאחר שמיעת ראיות, כי המבקש היה מודע בצורת נהיגתו לאפשרות התרחשותה של תאונה חזיתית שתוצאותיה עלולות להיות קטלניות, ונטל במודע את הסיכון בעקיפה בקו הפרדה לבן, כדי להגיע לביתו בטרם כניסת השבת.

5.

בגזר הדין, עמד בית המשפט על שיקולי הענישה כולם – מהם מחמירים ומהם מקילים. הוא עמד על חומרת המעשים, על התוצאות הטרגיות שקיפחו חיי אדם ופגעו פגיעה קשה באנשים אחרים. בצד שיקולים אלה, נתן משקל לגילו הצעיר של המבקש, לעברו הנקי, להיותו אב לתינוק בן שנה, וכן למצבו הנפשי הפגיע. הוא נתן משקל גם לעובדה כי כתב האישום במקורו היה מקל יותר, וכי נהג המכונית שנפגעה (הדייטסו) נהג אף הוא שלא בהתאם לכללי התעבורה. על יסוד כל אלה גזר את עונשו של המבקש למאסר בפועל לארבע וחצי שנים, למאסר על תנאי, ולפסילת רשיון נהיגה ל-20 שנה.

6.

המבקש משתית את עיקר בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר על שתי טענות מרכזיות:

האחת – כי קיימים סיכויים טובים כי בית המשפט יבטל את עונש המאסר בפועל שנגזר עליו או, למצער, יקצר אותו באופן משמעותי. טעם זה, באם יתממש, יהפוך את הערעור על אורך המאסר לתיאורטי באם לא יעוכב ביצועו. שנית – נסיבותיו האישיות של המבקש הן קשות בשל מצבו הנפשי הקשה, המעלה חשש ממשי לבריאותו ואף לחייו.

7.

נתתי דעתי לעיקריה של הבקשה, ואני רואה לדחותה.

אשר לטעם הראשון – אף שאין לצפות ולהעריך מראש מה תהיה עמדת ערכאת הערעור ביחס להיקף העונש שנגזר על המבקש, וגם אם עונש המאסר שהוטל אינו קל, לא ניתן לומר בשלב זה, על פני הדברים, כי סיכויי הערעור על העונש הם טובים. העבירות אותן עבר המבקש הן חמורות ביותר, קיפחו חיים של שני בני אדם והביאו לפציעה קשה של אנשים נוספים, עקב נהיגה פזיזה שקיפדה חיים. יתר על כן, מעבר לענישה האינדיבידואלית בעניינו של המבקש, ביקש בית המשפט להעביר מסר כללי של החמרה והרתעה כחלק מהמלחמה הנטושה בתאונות הדרכים, ובמיוחד הקטלניות שבהן. אין בדברים אלה כדי להעריך מראש את מרחב הענישה הראוי במקרה זה, בטרם נשמע הערעור. אולם, הנחת המוצא של המבקש, לפיה קיימת הסתברות גבוהה כי עונש המאסר שנגזר עליו יבוטל כליל או יופחת במידה ניכרת, אינה ברורה מאליה.

ואשר לטעם השני – בית המשפט היה מודע למצבו הנפשי של המבקש בעת שגזר את דינו. בענין זה הוגשו לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטריות שונות, אשר ממשקלן המצטבר עולה כי אין נתונים מבוססים לפיהם ריצוי מאסר עלול להזיק לבריאותו של המבקש או לסכן את חייו. הפסיכיאטר המחוזי ד"ר ברש קבע בחוות דעת מיום 21.12.04, כי קימת הטבה במצבו של המבקש ו"אין עדות להזיות או למחשבות-שווא". ד"ר ברש מסיים את חוות דעתו באומרו: "אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. זקוק להמשך טיפול מרפאתי".

בחוות דעת נוספת מחמישה רופאים פסיכיאטרים מבית חולים כפר שאול, נקבע כי המבקש כשיר לעמוד לדין, וכן ככל הנראה מדובר בהתחזות . וכך נקבע בחוות הדעת: " התמונה הקלינית השולטת היא זו של שילוב התנהגויות ילדותיות ומוזרות עד מאד, שאין דרך לפרשן אחרת כי אם נסיון התחלות להשגת מטרה של רווח מישני, אשר במקרה זה היא ברורה".

המבקש עצמו צירף לבקשה חוות דעת מיום 16.1.07 מטעם ד"ר פינשטיין, שהוגשה לבקשתו ומטעמו. מחוות הדעת עולה כי לדעת הרופאה, קיים סיכון שמאסר המבקש יחמיר את מצבו הנפשי, והיא אף הצביעה על סכנה אובדנית. לענין זה חשוב לציין, כי חוות דעת קודמת של ד"ר פיינשטיין עמדה בפני הערכאה הדיונית, ובה כתבה כי המבקש סובל מהפרעה פוסט-טראומטית עם תמונה דיסוציאטיבית, והמליצה על אשפוזו. בעקבות המלצתה, הורה בית המשפט על עריכת בדיקה פסיכיאטרית בתנאי אשפוז למבקש. כתוצאה מבדיקה זו, הוגשה חוות דעת של חמשת הפסיכיאטרים שהוזכרה לעיל, לפיה המבקש נמצא כשיר לעמוד לדין, גם אם הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומטית, והתנהגותו פורשה על-ידי הרופאים כנסיון הִתחלות.

8.

בנתונים המצטברים שלפני, מסקנתי היא כי אין כיום עילה המצדיקה את עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעור. תקופת המאסר שנגזרה עליו איננה קצרה, ותחילת ריצוי העונש עד שמיעת הערעור אינה עשויה לייתרו. נוכח חומרת העבירות שהמבקש הורשע בהן, קשה לומר כי קימת הסתברות גבוהה לביטול עונש המאסר, או לקיצורו במידה כזו שהתקופה שתרוצה עד אז תבלע את העונש כולו או תתארך אף מעבר לו.

9.

אשר למצבו הנפשי של המבקש, בא כוחו ביקש כי ימונה מומחה נוסף מטעם בית המשפט לבדיקתו קודם שתתקבל החלטה בעניינו.

בנסיבות הענין לא ראיתי צורך במינוי מומחה נוסף לאור החומר המקצועי שהוגש בהליכים אלה. חוות הדעת של ד"ר ברש, הפסיכיאטר המחוזי, ושל חמישה רופאים פסיכיאטרים נוספים אינן מצביעות על חשש של ממש לחוסר יכולתו של המבקש לעמוד בתנאי הכלא.

10.

לאור האמור ובכפוף לסייג שיפורט להלן, אני מחליטה לדחות את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.

לפיכך, עליו להתייצב לריצוי העונש ביום 28.1.07 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

11 .

עם זאת, אני מורה לרשויות בית הסוהר להפעיל פיקוח מיוחד על המבקש עם קליטתו בכלא, וכל זאת כדי להתחקות אחר תיפקודו, התנהגותו, ומידת הסתגלותו לתנאי המאסר, וכדי לבחון את מידת עמידותו מבחינה נפשית לתנאי הכליאה. כמו כן, אבקש לקבל בתוך 21 יום חוות דעת מרופא מב"ן בשירות בתי הסוהר ביחס למידת מסוגלותו של המבקש לעמוד בתנאי המאסר מבחינה נפשית .

12.

בכפוף לאמור לעיל, הבקשה נדחית.