ע"פ 5729/98 נואף חסן נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של החזקת סם-מסוכן שלא לשימוש עצמי, סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, נהיגה בלתי זהירה ונהיגה הגורמת נזק לרכוש. לאחר הרשעתו כך בדין נגזר עונשו של המערער ל12- שנות מאסר, מתוכן תשע שנים לריצוי בפועל.

הערעור הוא על ההרשעה ועל גזר-הדין כאחד.

כמתואר בהכרעת-הדין, נהג המערער ברכב באזור סאסא בצפון, ובמקום מסויים עצר לפלוני שעלה על רכבו והשניים המשיכו בנסיעה. המשטרה תיצפתה אותה עת על המקום, והחלה רודפת אחרי הרכב באורות מהבהבים ותוך קריאות ברמקול למערער: "משטרה, עצור". כך נעשה גם כאשר רכב המשטרה נסע במקביל לרכב המערער כשחלונות שני כלי-הרכב פתוחים. תחת אשר ייעצר כפי שהורתה אותו המשטרה, הגביר המערער את מהירות נסיעתו תוך שהוא מסכן את רכב המשטרה, ובמהלך הנסיעה אף נגח בחוזקה ברכב המשטרה. במהלך המרדף נזרקה חבילה מרכבו של המערער, ולאחר מכן הסתבר כי אותה חבילה הכילה כחצי ק"ג הירואין. בסופו של אותו מרדף עלה בידי המשטרה לעצור את רכבו של המערער, ואותו אדם שני שהיה ברכב הצליח לברוח מן המקום. גם המערער ניסה לברוח, אך אנשי-המשטרה השיגו אותו, ולמרות שהתנגד למעצר עלה בידי השוטרים להשתלט עליו.

גירסת המערער היתה כי אותו אדם שאסף אל רכבו אין הוא מכירו כלל. לא זו בלבד, אלא שבסמוך לאחר שעלה על הרכב שלף אותו פלוני סכין, הצמידו לגופו, והורה אותו לנסוע מהר. אשר למכוניות המשטרה שרדפו אחריו, לטענתו לא ידע כלל כי המדובר בכלי-רכב של המשטרה, ומכל מקום המשיך לנסוע במהירות אך בשל איומו של אותו פלוני עליו. אשר לכך שניסה לברוח מן המקום משנעצר הרכב, טענתו היתה כי היה מבולבל ולא ידע מה קורה לו.

בית-משפט קמא ניתח בדקדקנות את חומר הראיות; קבע כי עלה בידי התביעה להוכיח את גירסתה במלואה; והוסיף וקבע כי אין הוא מאמין לעדותו של המערער: "גירסתו של הנאשם היא שקרית מתחילתה ועד סופה, והיא נסתרת מהעדויות של עדי התביעה והסתירות של עדי ההגנה בינם לבין עצמם": כך קבע בית-משפט קמא.

שמענו בקשב-רב-קשב את טיעוניו של בא-כוח המערער, עורך-דין אורי בר-עוז, אך לא נמצא לנו כי עלה בידו לערער את קביעותיו של בית-משפט קמא באשר לחיובו של המערער בדין. לא זו בלבד שבית-משפט קמא לא האמין למערער - ושאלת אמון נתונה, כידוע, לשיקולו של בית-המשפט שלדיון - אלא שעדויות השוטרים היו מהימנות על בית-המשפט ואלו הוליכו חד-משמעית להרשעתו של המערער בדינו.

טענה משפטית אחת העלה עורך-דין בר-עוז, והיא, כי הרשעתו של המערער בטעות יסודה הואיל ולא הוכח כי ידע על שקית ההירואין שאותו פלוני החזיק בה, לטענתו, ואשר אותו פלוני אף השליך מן הרכב. אמת נכון הדבר, שהשאלה אם אמנם החזיק המערער בשקית ההירואין, ואם ידע כי בהירואין מחזיק הוא, עשויה להילמד באורח נסיבתי בלבד. ואולם, בירור נסיבות העניין יוליך אותנו למסקנה חד-משמעית כי המערער החזיק בשקית ההירואין ביודעו כי הירואין בה. נאמר אשר נאמר על נושא ההחזקה בהירואין לעת שאותו פלוני עלה לרכב; נעלה מכל ספק כי האירועים שאירעו לאחר מכן: ניסיונו של המערער להימלט ברכבו מן המשטרה; ניגוח רכב המשטרה ברכבו; נסיונו להימלט מהמשטרה; ושקריו הרבים בעדותו (שקרים שלא עמדנו אלא על מקצתם); כל אלה מלמדים באורח ברור כי המערער ואותו פלוני הכירו אחד את השני והיו בעצה אחת לעניין החזקתו של סם ההירואין. המערער החזיק איפוא בסם ההירואין בין בהחזקה ממש בין בהחזקה קונסטרוקטיבית, ועל-כן יש למצוא אותו חייב בדינו. ראו, למשל: ע"פ 2400/94 סמאדג'ה (לא פורסם).

אנו מחליטים, איפוא, לדחות את הערעור על ההרשעה.

אשר לגזר-הדין: בשים-לב לכמות ההירואין שנתפשה, לא נוכל לומר כי העונש שהוטל על המערער, עונש חמור הוא. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שהמערער עבר את העבירה כחודש וחצי לאחר שזכה לקבל שחרור ברישיון משתי עבירות של שוד מזוין עליהן נידון לתשע שנות מאסר. המערער הוכיח עצמו כאדם מסוכן לציבור, ואנו דוחים את הערעור על גזר-הדין אף הוא.

היום, י"ג בכסלו התש"ס (22.11.99).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

98057290. G01