ע"פ 5741/98 עבוד עלי נ. מדינת ישראל

השופט י' זמיר :

1.המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אסא, השופט ג'ראח והשופט אמינוף) בביצוע עבירות אחדות: קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות (3 מקרים), אינוס בנסיבות מחמירות (2 מקרים), והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות (3 מקרים). הוא נדון לתקופת מאסר של עשרים שנה. ערעור זה מופנה הן נגד ההרשעה והן נגד העונש.

2.פסק הדין הרשיע את המערער בכל העבירות בהן הואשם. לפי פסק הדין, המערער ונאשם נוסף (המכונה חליל), שניהם תושבי כפר עילוט הסמוך לנצרת, קשרו קשר, יחד עם אדם נוסף מג'נין (המכונה מחמוד), שהועמד לדין בנפרד, להתנכל לזוגות הבאים להתבודד ביער ציפורי, שבין ציפורי לנצרת. לפי קשר זה הם תכננו לשדוד את בני הזוג ולאנוס את האשה. אולם הם החליטו מראש כי לא יתנכלו אלא לבני זוג ערבים, מתוך חשש שיהודי יתלונן במשטרה, ואילו ערבי יימנע מלהתלונן, כדי שחרפתו לא תתגלה ברבים. כך קשרו וכך עשו.

לפי האישום הראשון, הגיעו השלושה ליער ציפורי כשהם רעולי פנים ומזוינים בסכינים ואלות. לקראת ערב הם ניגשו אל בני זוג שהיו במכונית, ובאיום שיהרגום ציוו עליהם לנסוע לעומק היער. שם שדדו את בני הזוג. לאחר מכן הפרידו ביניהם. המערער וחליל נשארו לשמור על הגבר. מחמוד לקח את האשה עמו לעומק היער ושם, באיומי סכין ובכוח הזרוע הפשיט ואנס אותה באכזריות. לאחר מכן התחלפו בתפקידים. מחמוד וחליל נשארו לשמור על הגבר, ואילו המערער, אף הוא באיומי סכין, אנס את האשה באכזריות, כשהוא מוסיף ומאיים עליה, לאחר מעשה, כי אם תספר מה שארע, תמות.

לפי אישום נוסף, כשבוע לאחר מכן, חזרו השלושה וביצעו עבירות של שוד ואינוס במתכונת דומה, באותו מקום, בבני זוג אחר.

במקרה נוסף, במועד סמוך, כשנתברר להם כי האשה יהודיה, נמנעו מלאנוס אותה, והסתפקו בשוד הגבר.

המערער, שנטל מקרבן האינוס לפי האישום הראשון את מספר הטלפון שלה, התקשר אליה בטלפון, הזהיר אותה שלא תתלונן במשטרה, איים להורגה, ולאחר שנתברר לו כי התלוננה במשטרה, דרש ממנה כי תחזור בה מן התלונה. הוא אף הסתייע באדם אחר, שהתקשר עם המתלוננת ודרש ממנה, באיומים, שתימנע מלזהות את המערער כמי שאנס אותה.

3.בא-כוחו של המערער הגיש הודעת ערעור מפורטת ויסודית, המנתחת את הראיות, במטרה לערער את התשתית העובדתית להרשעה, ובדיון בעל פה הדגיש את עיקרי הטעון שלו. הטעון שלו נגד ההרשעה, מורכב, למעשה, משתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא, שהמשטרה לא ערכה חקירה יסודית כפי שראוי היה לערוך. הטענה השניה היא, שההרשעה מתבססת בעיקר על עדויות של שתי המתלוננות, שלדבריהן נאנסו על ידי המערער, שעה שעדויות אלה גדושות סתירות ותמיהות עד שאי-אפשר לסמוך עליהן.

4.הטענה הראשונה של בא-כוח המערער היא, כאמור, כי המשטרה לא ערכה חקירה יסודית כראוי. הוא מצביע על מחדלים אחדים של המשטרה. כך, לדוגמה, המשטרה לא ערכה בדיקת ד.נ.א. לחולצה של אחת המתלוננות, שעליה אמורים היו להימצא כתמי זרע; שיחה מסויימת לא הוקלטה; חברה של אחת המתלוננות, ששמעה את גירסת המתלוננת, לא נחקרה.

טענה זאת אין בה ממש. אכן, המשטרה אמורה לערוך חקירה מלאה ויסודית ככל שניתן. אולם המשטרה אינה אמורה, ואינה מסוגלת, לערוך חקירה מושלמת בכל מקרה. זוהי המציאות: גם המשטרה חייבת לפעול במסגרת משאבים מוגבלים ולפי סדרי עדיפויות. משום כך, אם הגיעה למסקנה כי יש בידה די ראיות כדי לתת תמונת אמת ולהוכיח לכאורה את האישום, ובעבירות חמורות נדרש שמסקנה זאת תהיה מקובלת גם על פרקליטות המדינה המגישה את האישום, היא אינה חייבת להמשיך בחקירה עד שתהיה מושלמת. אכן, המשטרה והפרקליטות צריכות להיות מודעות היטב לחובתן לחובה היטב ולהשתכנע בעצמן כי הגיעו לחקר האמת, עד שהן מסיימות את החקירה, והן ודאי מודעות לכך שאם הראיות שנאספו לא יספיקו להוכחת האישום מעבר לספק סביר, הנאשם יזוכה. מכל מקום, במשפט פלילי השאלה שבפני בית המשפט היא, לא אם אפשר וראוי היה לעשות עוד צעדי חקירה אלה או אחרים, אלא אם יש די ראיות המוכיחות את האישום מעבר לספק סביר. זאת גם השאלה במקרה הנדון.

5.בא-כוח המערער טוען, לגוף העניין, כי בפני בית המשפט המחוזי לא הובאו ראיות המוכיחות את האישומים נגד המערער מעבר לספק סביר. אכן, הוא אינו מכחיש כי המערער היה נוכח במקום הארוע, כפי שנאמר בכתב האישום, ואף אינו חולק על עיקר הדברים שבכתב האישום, אך הוא מכחיש כי אנס את שתי המתלוננות. ההרשעה של המערער באינוס של שתי המתלוננות, שהוא המעשה החמור בין העבירות בהן הורשע, מתבססת בעיקר על העדויות של שתי המתלוננות. אמנם, עדויות המתלוננות נתמכות בראיות אחרות, ובעיקר העדויות של בני הזוג של המתלוננות. אולם ברור כי אם העדויות של המתלוננות נפסלות, או אם ייקבע כי הן בלתי-אמינות, תישמט הקרקע מתחת לאישום באינוס. לפיכך התמקד בא-כוח המערער בעדויות אלה. הוא הציג בהודעת הערעור ובטעון בעל-פה סתירות בהודעות ובעדויות של שתי המתלוננות. ואכן, אין ספק כי יש בהן סתירות. בית המשפט המחוזי היה מודע היטב לסתירות. הסתירה העיקרית היא, שכל אחת מן המתלוננות אמרה לאחר האינוס לבן זוגה כי נאנסה רק פעם אחת, על ידי מחמוד, ולא נאנסה על ידי המערער. אך בעדותן בפני בית המשפט, כאשר טענו בתוקף כי נאנסו גם על ידי המערער, הסבירו מדוע אמרו לראשונה כי נאנסו רק פעם אחת. בית המשפט הציג את ההסבר בפסק הדין. ההסבר בעיקרו הוא, כפי שבית המשפט המחוזי אמר, שהן הסתירו את עובדת האינוס השני מפני בן הזוג שלהן בגלל "הפחד והבושה", וכי "סתירה זו מובנת על סמך כל המצב האומלל והמפחיד שבו היתה שרויה המתלוננת". בית המשפט המחוזי מרחיב ומסביר את המצב הקשה בו היו המתלוננות נתונות, לא רק בגלל האלימות וההשפלה של עצם האינוס, אלא גם בגלל הרקע החברתי והאישי, שיש בו גם כדי להסביר סתירות ובלבול בדברי המתלוננות.

כידוע, סתירות בדברי עדים הן תופעה מוכרת ושכיחה, ובמיוחד כך בעבירות של אינוס ובעבירות מין אחרות. בית המשפט מודע לכך, ותפקידו הוא לבדוק בזהירות את כלל העדויות, לאור החקירות והחקירות שכנגד, כדי לגבש לעצמו תמונת אמת. התמונה מורכבת ממידת האמון שהוא חש כלפי כל העדים, ממצאים אובייקטיביים וראיות נסיבתיות. כאן היו די והותר ממצאים אובייקטיביים וראיות נסיבתיות כדי לתמוך בעדויות של המתלוננות. השאלה המכרעת בפני בית המשפט המחוזי היתה, אם להאמין לעדויות של המתלוננות, בנוגע למה שארע כאשר הן נמצאו ביער ביחידות עם המערער, או אם להאמין לעדות של המערער. בית המשפט ראה ושמע את העדויות של המתלוננות ושל המערער. לא נותר אצלו ספק שהמתלוננות, כאשר העידו כי המערער אנס אותן, אמרו אמת, וכי המערער שיקר. כפי שבית המשפט המחוזי אמר, הגירסה של המערער וחברו "שהם היו ביער רק כשומרי מוסר וכדי להזהיר זוגות ממוצא ערבי לבל להתבודד ביער זוכה רק לבוז. זו טענה שקרית, לא מבוססת ואינה נתמכת בהגיון ובשכל הישר".

אכן, גם לדעתי, הגירסה של המערער, אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת אפילו עם העובדות שהוא מודה בהן. איני רואה צורך לפרט, ואף איני רוצה לפרט, שכן העיקר הוא, שבית המשפט המחוזי, ששמע וראה את העדים, התרשם מהם וקבע שהוא מאמין למתלוננות באומרן כי המערער אנס אותן. כידוע, בית משפט לערעורים אינו נוטה להתערב בשאלה של אמינות העדים, אלא אם בית המשפט ששמע אותן התעלם מסתירות קשות או אם העדויות פגומות על פניהן, עד כדי כך שאי אפשר להסתמך עליהן. במקרה זה אין שום יסוד לבית משפט זה להתערב בקביעה של בית המשפט המחוזי כי המתלוננות העידו אמת כאשר אמרו שהמערער אנס אותן. כיוון שכך לא נותר כל יסוד לערעור על ההרשעה. המסקנה היא שיש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע להרשעה.

6.בא-כוח המערער טוען כי העונש שהוטל על המערער, על יסוד ההרשעה, חמור מדי. המערער נדון למאסר של עשרים שנה. בא-כוח המערער הציג בפני בית המשפט רשימה של פסקי דין בהם הוטלו עונשים קלים יותר, בחלקם אף עונשים קלים הרבה יותר, בגין מעשי אינוס. אך אין בכך כלום, שכן יש הבדלים עצומים במהות ובחומרה בין מעשי אינוס שונים, ובהתאם לכך צריך להיות גם הבדל בעונש בגין מעשים כאלה. ופרשה זאת תוכיח. מחמוד נדון למאסר לתקופה של 28 שנים, ואילו חליל, שהורשע באינוס כמבצע בצוותא, אף שהוא לא בעל את המתלוננות, נדון למאסר לתקופה של 10 שנים. לכן השאלה היא, אם המעשים שבגינם הורשע המערער מצדיקים את העונש שהוטל עליו.

אכן, מאסר לתקופה של 20 שנים הוא העונש המירבי על עבירת אינוס לפי סעיף 345(ב) לחוק העונשין. אולם המערער הורשע בשני מעשי אינוס, שלושה מעשי שוד, שלושה מקרים של הדחה בחקירה וקשירת קשר לביצוע פשע. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש של עשר שנות מאסר בגין כל אחד ממעשי האינוס ועונשי מאסר לתקופות קצרות יותר בגין יתר העבירות. בסך הכל הוטל על המערער, לפי חישוב זה, עונש מאסר לתקופה של 33 שנים. אך בית המשפט הסתפק בכך שהטיל על המערער בגין שני מעשי האינוס באופן מצטבר, ואילו את העונשים בגין יתר העבירות באופן חופף, כך שהמערער ירצה בסך הכל מאסר לתקופה של עשרים שנה.

המעשים בהם הורשע המערער הם קשים ונוראים. הם היו מעשים שפלים ואכזריים, וגרמו לקורבנות פגיעה חמורה ומתמשכת, ואולי אף הרס חיים מבחינה נפשית וחברתית. אם יש מקרה בו ראוי להטיל את העונש המירבי שנקבע בחוק הרי זה המקרה. בית המשפט המחוזי לא מיצה את העונש עם המערער. העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשע. לפיכך יש לדחות גם את הערעור על העונש.

7.בנקודה אחת יש צדק בטענה של בא-כוח המערער. בית המשפט המחוזי לא ציין כי תחילת העונש תהיה מיום המעצר של המערער. בדרך כלל מקובל כי ימי המעצר נלקחים בחשבון ימי המאסר, וכך אף קבע בית המשפט המחוזי במקרה זה לעניין העונש שנגזר על חליל. אין זו, ככל הנראה, אלא טעות שנפלה בפסק הדין. גם באת-כוח המדינה הסכימה שיש לקחת בחשבון את תקופת המעצר של המערער עד שנגזר דינו על ידי בית המשפט. לפיכך אנחנו מחליטים כי עונש המאסר שהוטל על המערער יחשב מיום מעצרו, כלומר, מיום 26.8.1996.

כפוף לכך, הערעור נדחה.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י' זמיר.