ע"פ 5744/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המסכת העובדתית בגינה הועמד המערער לדין קשה היא, קשה עד למאד. תחילתה של הפרשה בסכסוכים שפרצו בין אישה נשואה, אם לששה ילדים (להלן: המתלוננת), לבין בעלה. אותה עת שימש לה המערער, שכנה, משענת, ובמהלך הזמן התהדקו יחסיהם של השניים, ובאחד הימים אף קיימו יחסי מין בחדר אותו שכרו מחוץ לישוב בו התגוררו משפחותיהם. לאחר אותו בילוי דרש המערער מהמתלוננת לנטוש את בעלה ולהיות בת זוגו, ולכך הוסיף איום – אם לא תיעתר לו הוא יפיץ ברבים תצלומים וסרט וידיאו בהם תועדו מעשיהם בעת שהתייחדו. בעקבות כך, ומחשש כי יבולע לה, נפרדה המתלוננת מבעלה ועברה להתגורר בבית הוריה. אולם המערער לא הרפה ממנה גם שם, הוסיף להטרידה ודחה את בקשתה לנתק את הקשר עמו. בשלב כלשהו החליטה המתלוננת להעתיק את מקום מגוריה לדירה ששכרה, ואז החל המערער להפעיל לחץ ואיומים על קרובי משפחתה בניסיון לאתרה. לבסוף, בעקבות מפגש נוסף בין השניים גילה המערער היכן היא גרה, ובחודש דצמבר 2006 הגיע לדירתה, ושב ואיים עליה כי אם יוודע לו כי יש לה גבר אחר, הוא יהרוג אותה. לשיאו הגיע המערער ביום 20.12.06, כאשר הזמין את בנה של המתלוננת בן ה-11 לעלות לרכבו באמתלה כלשהי, ובמהלך הנסיעה חקר אותו על אורח חייה וחוג חבריה של אמו. בשלב כלשהו התקשרה המתלוננת למערער ודרשה ממנו להשיב לה את בנה, ועל כך הגיב המערער באיום, היינו, אם תפנה למשטרה הוא יהרוג את הילד. משניסה אותו קטין לרדת מהרכב, הכה אותו המערער באגרופיו, גרם לו חבלות וריתק אותו למושבו. בסופו של יום, ולאחר מספר שעות בהן הוחזק הקטין שלא בהסכמתו, שיחרר אותו המערער לדרכו.

בגין עובדות אלו בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של חטיפה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, תקיפת קטין והטרדה באמצעות מתקן בזק. בהמשך, נגזר עונשו של המערער: 26 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15 אלף ש"ח.

המערער, המלין כנגד חומרת העונש, טען כי לא הטריד את המתלוננת, ולמעשה היא הרבתה להתקשר אליו, ועשתה זאת גם בסמוך למועד מעצרו. כן טען, כי המתלוננת נותרה חייבת לו כספים, וזו היתה למעשה הסיבה להחלטתה לנתק את הקשר עמו. ועוד טען, כי המתלוננת פנתה אליו בשעתו וביקשה אותו לשכור דירה עבור שניהם כדי שיוכלו לחיות כזוג, ובאשר לפרידתה מבעלה גרסתו היתה כי זו נבעה מכך שהאחרון נתן את עינו באישה אחרת, ולא משום מעשי סחיטה שיזם המערער. גם באשר לחטיפה בה הודה, טען המערער כי חומרתה פחותה, הואיל והכיר את הקטין, בילה אתו שעות לא מעטות, וגם למתלוננת היה ברור כי הוא מתכוון להחזירו לביתו.

בנסחו את נימוקי הערעור שבכתב ביקש בא-כוח המערער "לעצב" מחדש את העובדות בהן הודה שולחו, מתוך כוונה להפחית מחומרתן, ולכך לא נוכל להסכים. בפני המערער היתה פתוחה הדרך להוכיח בפני הערכאה הדיונית את העובדות הנוספות אשר העלה בפנינו, ומטעמיו-שלו נמנע מלעשות זאת ובחר להסתפק בהודאה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן. במסמך אחרון זה גלומה חומרה יתרה. המערער החליט לנצל את היחסים שנרקמו בינו למתלוננת, תוך שהוא מאיים לחשוף אותם ברבים אם לא תמשיך להתמסר לו. עד כמה נחוש היה שלא להרפות מקורבנו, יעידו העובדות בהן הודה, היינו, שימוש בסחיטה ממושכת שלשיאה הגיעה בחטיפת בנה של המתלוננת. אנו סבורים כי על מעשים מסוג זה היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב בדרך של כליאת העבריין, ומשכך עשה דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.