ע"פ 5797/09 מדינת ישראל נ. עיסא אבו רוק

השופט א' א' לוי:

1.

במסגרת הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הודה המערער באלה: בשנת 2002 הוא נעתר להצעתו של אחר להצטרף לארגון הטרור הג'יהאד האיסלמי, אולם, סרב להצעה אחרת שהופנתה אליו בחודש מאי 2007 להצטרף לזרוע הצבאית של אותו ארגון. עם זאת, משנתבקש לאחר מספר שבועות לערוך תצפיות על תנועתם של כוחות צה"ל, תוך ידיעה שהמידע ישמש לפיגועים, הוא הסכים לכך ואף עשה זאת בפועל.

2.

בעקבות הודאתו, הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בעבירות של חברות בהתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיף 85(א)(1) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, ומסירת ידיעות לאויב העלולות להיות לו לתועלת בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, לפי סעיף 111 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, דן בית המשפט המחוזי את המערער לשלוש שנות מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי.

3.

שני ערעורים מונחים בפנינו, ושניהם מכוונים כנגד גזר הדין. באחד (ע"פ 5797/09) טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי נטה חסד למערער, הואיל והעונש שהשית עליו הנו מקל ואינו הולם את חומרת המעשים בהם חטא. בערעור האחר (6975/09), מלין המערער על חומרת העונש. נטען כי הוא הפסיק את חברותו וקשריו עם ארגון הטרור לאחר נישואיו, ועל אף שפעילי הארגון פנו אליו מספר פעמים בהצעה לקנות את ביתו כדי שישמש לפעילותם, הוא סרב לכך. המערער הוסיף ומנה את נסיבותיו האישיות, והעובדה כי ההליכים המשפטיים בעניינו, שנמשכו כשנתיים, היו כרוכות בעינויי דין.

4.

"אין ספק, כי מעשי הנאשם חמורים לאחר שסייע, באופן פעיל, לארגון טרור לקבל מידע על פעולות של חיילי צה"ל. זאת עשה הנאשם בשנת 2007 לאחר ששנים קודם לכן, בין השנים 2002 עד 2004, אף היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי. הנאשם ידע שהידיעות שמסר לארגון הטרור ישמשו את הארגון על מנת לבצע פיגועים בחיילי צה"ל וחרף זאת, אסף ידיעות על תנועות כוחות צה"ל מהצד הישראלי ומסר אותם לפעיל הארגון... בלא מידע שמועבר לארגוני הטרור על כוחות צה"ל, היה מתקשה ארגון הטרור לבצע את פעולות ההרס והחורבן שהוא מבצע כנגד אזרחי המדינה וחיילים. על כן מחובתנו להחמיר בענישתו של הנאשם, הן בגין המעשים שביצע והן כהרתעה לעתיד".

דברים אלה המקובלים עלינו במלואם, נאמרו על ידי בית המשפט המחוזי בגזר-דינו של המערער (ראו עמ' 10), ברם, המדינה סבורה כי הם לא תורגמו לתוצאה עונשית הולמת וראויה.

5.

לא מצאנו ממש בהשגותיו של המערער כנגד העונש, אולם גם את ערעורה של המדינה החלטנו לדחות, אף שהדבר היה כרוך בלבטים. אין ספק כי המערער התכוון לסייע לגורמי הטרור בתצפיות שערך על תנועתם של כוחות הצבא. אף נהיר לנו כי הוא ידע שהמידע עלול לשמש לפיגועים, ושתוצאתם של אלה עלולה להיות קשה. אולם, גם זאת נכון להדגיש הואיל ואינם שגרתיים - המערער סרב להצטרף לזרוע הצבאית של ארגון הטרור, ואף דחה הצעה של אותו ארגון לרכוש את ביתו כדי שישמש בסיס לפעילות עוינת. זאת ועוד, המערער אף מנע ממפגע שביקש לצלוף מביתו לעבר שטחה של מדינת ישראל. אפשר שהמערער נמנע מכל אלה לא משום אהדתו לישראל אלא מחשש כי יינזק, אולם עובדה היא כי אזר אומץ ונמנע מלסייע לחמושים ששבו ופקדו את ביתו, וזה אינו עניין של מה בכך, בוודאי לא במציאות בה הוא חי.

נתונים אלה היו חייבים לקבל ביטוי הולם בשיקולי הענישה, וכך עשה בית המשפט המחוזי. לפיכך, ובנסיבותיו החריגות של מקרה זה, הגענו לכלל מסקנה כי העונש הנו מאוזן, ומכאן החלטתנו לדחות את שני הערעורים.