ע"פ 5800/11 שאדי שלהב נ. מדינת ישראל

השופט נ' סולברג:

1.

ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' כהן) בת"פ 27864-01-11 מיום 08.07.11, שבו נדון המערער ל-16 חודשי מאסר, מאסר-על-תנאי ופסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 5 שנים.

2.

על-פי הודאתו בהסדר טיעון, הורשע המערער במעשה פזיזות ורשלנות, בגניבת רכב, בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, ובנהיגה ללא רישיון. בלילה שבין 10.01.11 ל-11.01.11 גנב המערער, יחד עם אשרף ומחמד סעדה, מכונית מסוג מיצובישי לנסר, בשכונת בית הכרם בירושלים. בעת הפריצה לרכב, שימש המערער כתצפיתן. השלושה החליטו להעביר את מכונית המיצובישי לאיו"ש, ולשם כך נהג המערער במכונית לכיוון מחסום קלנדיה. למערער אין רישיון נהיגה. במהלך נסיעתו, בסביבות השעה 06:00, הבחין המערער בניידת משטרה דולקת בעקבותיו ושוטר כורז לו לעצור. אף-על-פי-כן, המשיך המערער לנהוג במהירות של 100 קמ"ש לכיוון מחסום קלנדיה. בנסיעתו פגע בג'יפ מג"ב, שבאמצעותו בוצעה חסימה חלקית של ציר 60 לכיוון מחסום קלנדיה. בשל הפגיעה בג'יפ, נגרמו למערער ולמפקד פלוגת מג"ב שישב בג'יפ חבלות ומכות יבשות. למכונית המיצובישי נגרם נזק כבד, וגם הג'יפ ניזוק.

3.

בגזר הדין ציין בית משפט קמא במסגרת שיקוליו לקולא את העובדה כי המערער קיבל אחריות על מעשיו והודה, את 'מעצר הבית' שבו היה נתון, ואת העונש הקל יחסית שהוטל על שותפיו לעבירה, אשרף ומחמד, 6 חודשי מאסר ויום ומאסר-על-תנאי לראשון, ו-9 חודשי מאסר ומאסר-על-תנאי לשני, שצירף תיק נוסף של גניבת רכב ועבירות נלוות. בית משפט קמא ציין כי העונש שהוטל על שני שותפיו של המערער הוא קל, וכי אינו עולה בקנה אחד עם הצורך להילחם בתופעה היומיומית של גניבת מכוניות והעברתם לאיו"ש. עוד ציין בית משפט קמא במסגרת השיקולים לחומרה, את העבירות הנוספות שבהן הורשע המערער, את הסכנה למשתמשים בדרך, את אופן נהיגתו כשמעולם לא קיבל רישיון נהיגה, ואת הימנעות שרות המבחן ממתן המלצה טיפולית.

4.

בערעורו טוען המערער על חומרת העונש שהטיל עליו בית משפט קמא. לטענתו, חלקם של השותפים בגניבת המכונית גדול במידה ניכרת מחלקו-שלו. הללו פרצו למכונית, בשעה שהוא רק תִצפת. לטענת המערער, התעלם בית משפט קמא מעיקרון הענישה האחידה. אין הצדקה להבחנה בין המערער לבין שותפיו, שכן גם הוא הודה באישומים, ולקח אחריות על מעשיו.

5.

לא ראינו הצדקה להפחית מן העונש שהוטל על המערער. כפי שציין בית-משפט קמא, הענישה היא אינדיבידואלית ויש לדון בכל עניין לפי נסיבותיו. אמת נכון הדבר, העונשים שהוטלו על שני שותפיו של המערער הם קלים – על פני הדברים – יתר על המידה. עם זאת, בשונה משותפיו הורשע המערער לא רק בגניבת רכב, אלא גם במעשה פזיזות ורשלנות, הפרעה לשוטר ונהיגה ללא רישיון נהיגה. המערער נהג כזכור את המכונית הגנובה ולא שעה לקריאת שוטר בניידת שדלקה בעקבותיו לעצור. המרדף הסתיים בפציעת המערער ומ"פ פלוגת מג"ב, בנזק כבד למכונית המיצובישי, ובנזק לג'יפ מג"ב. אכן, כטענת ב"כ המערער, הוא לא הורשע בעבירה החמורה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, אך עונשו הולם את העבירות שבהן הורשע, ואת נסיבות ביצוען. אין מקום אפוא לגזור גזרה שווה בין המערער לבין שני שותפיו. לטענת ב"כ המערער על כך שהשותפים נהגו במכונית הגנובה עד בית חנינה ניתן מענה בדברי ב"כ המשיבה, שלפני שהמערער נהג במכונית הגנובה, נהג בה אדם רביעי שזהותו אינה ידועה למשיבה. כך או כך, המרדף ונזקיו, מבססים הבדל בין המערער לבין שותפיו.

6.

מן המפורסמות כי לעקרון אחידות הענישה חשיבות רבה, אך העקרון הזה איננו חזות הכל. הענישה חייבת להלום גם מדיניות ענישה כללית. יש למנוע הפליה לא רק בין נאשמים באותו תיק, אלא גם בין נאשמים בעבירות דומות בתיקים שונים. כיוצא בזה, יש להעניק משקל מתאים גם לאינטרס הציבורי. הענישה היא מרכיב חשוב במאבק נגד גניבת מכוניות והעברתן לאיו"ש. בנסיבות הכוללות מצאנו כי שיקולי הענישה ששקל בית משפט קמא הם נכונים, המשקל שניתן להם הולם את הנסיבות, ולפיכך החלטנו לדחות את הערעור.