ע"פ 5824/08 עבדללה אבו עמיר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, תושב חברון, בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ד-1952, נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרת הוראה חוקית, לפי סעיפים 332(2) ו-287 לחוק העונשין. קדמה להרשעת המערער הודאתו בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, בהן נטען כי בתאריך 28.12.03, בשעת בוקר, בכביש מס' 40, הוא נמצא נוהג ברכב שרישיונו פג בחודש דצמבר 2002 ושימשתו הקדמית מנופצת. שוטרים שהבחינו בו הורו לו לעצור, אולם הוא לא ציית להם, ופתח במנוסה. משהחלו שוטרים לדלוק אחריו, הסיט המערער את הרכב בו נהג לעברם, עד שאילצם להסיט את הניידת מנתיבה כדי להימנע מפגיעה. באופן דומה סיכן המערער נהגים אחרים שנקלעו לדרכו, וגם אחדים מאלו נאלצו לסטות לשולי הדרך כדי למנוע מעצמם נזק. גם משהוצב בדרכו של המערער מחסום הוא עקף אותו, עד שלבסוף נאלץ היה לעצור משדרכו נחסמה על ידי משאית. עוד נטען, כי מכוח צו של בית המשפט היה אמור המערער לשהות בתנאים של מעצר בית, והוא הפר צו זה במשך שנים אחדות עד ששב ונעצר.

על כל אלה נדון המערער לחמש שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך חמש שנים מיום שחרורו מהכלא.

2.

בערעור שבפנינו, המופנה נגד חומרת העונש, נטען כי בית המשפט המחוזי חרג באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת; לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות של המערער – אב לששה ילדים, שאשתו חולת אפילפסיה, והחליט להיכנס לישראל כדי לתור אחר פרנסה; ניתן משקל יתר לעובדה שהוא הפר את הצו בדבר מעצר בית, הואיל ונהג כך עקב המצוקה הכלכלית בה היה נתון; בעקבות הפרת הצו, חולטה ערבות בסך 20,000 ש"ח, וגם נתון זה לא הובא בחשבון בין שיקולי הקולא.

3.

השקפת המערער על העונש אינה מקובלת עלינו. לאחר מעצרו בפרשה הנוכחית, הוא שוחרר למעצר בית, ומשהפר אותו בחודש יולי 2004, נדרשו שנים אחדות כדי לאתרו ועקב כך חל שיהוי ניכר בסיומם של ההליכים. עניין זה לבדו מלמד על כך שהציות לחוק הוא מהמערער והלאה, ומסקנה זו מתחזקת שבעתיים נוכח הדרך המופקרת בה נהג ביום האירוע. מתוך כוונה למנוע את מעצרו שעט המערער קדימה עם רכבו, תוך שהוא מסכן ביודעין את השוטרים שביקשו למלא את תפקידם ונהגים תמימים שלרוע מזלם נקלעו לדרכו. אכן, מרדף זה לא גרם לפגיעות בנפש או ברכוש, אולם פוטנציאל הפגיעה הגלום בו היה רב. על דרך נהיגה מסוג התרענו בעבר, ובעקבות כך התווינו מדיניות ענישה מחמירה כדי להפחית את הסיכונים הנשקפים ממילא בכבישי ישראל. נראה כי אותה ענישה טרם עשתה את שלה, ועניינו של המערער הוא הראיה לכך. נוכח כל אלה מסקנתנו היא כי בעונש שהושת על המערער לא נפל פגם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

אי-לכך, הערעור נדחה.