ע"פ 5830/13 עמית זוארץ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' קריספין-אברהם) מיום 21.8.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"ד 8745-01-13.

2.

לבית המשפט לתעבורה הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת סמים לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בצירוף סעיפים 38(1) ו-39א לפקודת התעבורה ובצירוף תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על פי כתב האישום, שהוגש ביום 28.1.2013, נהג המערער ברכב ביום 13.1.2013 כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת סמים. למחרת, נפסל רישיון הנהיגה של המערער פסילה מינהלית לתקופה של 30 ימים. בד בבד עם הגשתו של כתב האישום ביקשה המשיבה להאריך את הפסילה, לפי סעיף 47(ט) לפקודת התעבורה. במסגרת הבקשה תואר עברו הפלילי של המערער, וצויין בה כי לחובתו 101 הרשעות בגין עבירות תעבורה, בהן נהיגה ללא רישיונות תקפים, אי ציות להוראות שוטר ועבירות בטיחות שונות. עוד צויין בבקשה כי למערער רישום פלילי "עשיר" בגין עבירות סמים, העלבת עובד ציבור, איומים, תקיפה, תקיפת שוטר, רכוש, שיבוש הליכי משפט, החזקת סכין שלא כדין, ועוד.

3.

בגדר ההליך בעניינו של המערער, דן המותב, אותו מבקש המערער לפסול, בבקשה להארכת פסילת הרישיון. בדיון שהתקיים ביום 13.5.2013 הורה בית המשפט על הארכת הפסילה המינהלית למשך שישה חודשים מאותו יום. זאת, לאחר שבא כוחו של המערער הביע את הסכמתו להארכת הפסילה, אך ביקש לתחום את פסילת הרישיון בזמן. שמיעת הראיות נקבעה ליום 12.9.2013. ביום 14.8.2013 הגיש המערער בקשה כי בית משפט קמא יפסול את עצמו מהמשך הדיון בתיק, בשל החשיפה לכָתוב בבקשה להארכת הפסילה מיום 28.1.2013 לגבי עברו הפלילי של המערער. במצב דברים זה, כך נטען, לא יכול בית המשפט לדון בעניינו של המערער ללא דעה קדומה. בית המשפט ביקש את תגובת המשיבה, וביום 18.8.2013 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה לבקשת הפסלות ולהחלפת המותב. ביום 21.8.2013 דחה בית המשפט את הבקשה, מהטעם שההחלטה בעניין הפסילה ניתנה כשלושה חודשים לפני כן, מבלי שבית המשפט נחשף לחומר הראיות. בנוסף, ציין בית המשפט שבאותו היום, בו ניתנה ההחלטה בדבר הארכת הפסילה, אף נקבע הדיון לשמיעת הראיות, וזאת מבלי שהועלתה כל טענה מצד המערער בדבר המותב שידון בתיק העיקרי. על החלטה זו הוגש הערעור דנא.

4.

בכתב הערעור מודה המערער כי אומנם עברוֹ חריג לרעה, אך לטענתו אין הדבר מעיד על אשמתו בעבירות התנועה המדוברות. לטענתו, החשיפה לעבר החריג, כפי שהוא מתואר בבקשה להארכת הפסילה, מקימה בהכרח חשש ממשי למשוא פנים. כמו כן, לשיטתו, מראית פני הצדק מחייבת לפסול את בית המשפט מלדון בתיק. עוד טוען המערער, כי אפילו היה ראוי שיבקש את פסילתו של המותב קודם לכן, הרי מכיוון שבית המשפט טרם דן בתיק לגופו, ברור כי אין מדובר בבקשה שהוגשה במטרה להחליף את המותב אך בשל חוסר שביעות רצון מהאופן בו מתנהל הדיון. מהטעמים האלה, ובהסתמך על הסכמת המשיבה לבקשת הפסלות, סבור המערער כי על בית משפט זה לקבל את הערעור ולפסול את המותב האמור.

5.

דין הערעור להידחות. על המערער היה לטעון לפסלות המותב מיד כשנודע לו אודות עילת הפסלות (ראו, סעיף 146(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). בענייננו, התעכב המערער כשלושה חודשים לאחר המועד בו הכריע בית המשפט בבקשה להארכת הפסילה, שבעקבות הכתוב בה סבור הוא כי היה על המותב לפסול את עצמו. במשך מספר חודשים ידע המערער כי ההליך העיקרי יידון בפני המותב שדן בבקשה להארכתה של הפסילה, שהרי בבקשת הפסילה צויין עברו התעבורתי והפלילי של המערער. המערער אף לא סיפק כל הסבר למועד המאוחר בו טען את טענת הפסלות. בעבר נפסק, כי גם פרק זמן של חודש וחצי עשוי לעלות כדי שיהוי (ע"פ 9519/00 תורק נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 72, 78 (2001) (להלן – עניין תורק ); יגאל מרזל

דיני פסלות שופט 68 (2006) (להלן – מרזל )). משכך, בקשת הפסלות הייתה נגועה בשיהוי, וצדק בית המשפט כאשר דחה את בקשת הפסלות מטעם זה בלבד (ראו, למשל, ע"פ 843/84 גובר

נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(4) 532 (1984)). יש להבין, כי אם מתקבלת בקשת פסלות בסמוך למועד הדיון יביא הדבר, במקרים רבים, לדחייה בשמיעתו של ההליך בשל כך שהתיק יועבר לשופט אחר. מאחר שיומניהם של השופטים מלאים, בדרך כלל, לתקופות של חודשים לא מעטים מראש, הדחייה אף עלולה להיות ארוכה.

6.

גם לגופו של עניין, אינני סבור שיש לקבל את טענות המערער. כלל הוא כי אין בחשיפת המותב לעברו הפלילי של נאשם, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו, וכי יש לבחון אם קם חשש ממשי למשוא פנים בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו (ראו, למשל, ע"פ 5959/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל פיסקאות 3-2 (14.9.1999); מרזל , בעמוד 304-302). בענייננו, מלבד פיסקה אחת בבקשה להארכת הפסילה, המתארת את עברו של המערער, לא נחשף המותב לכל ראיה אחרת, והוא אף לא התבטא ביחס לעברו של המערער או קבע קביעות עובדתיות אחרות בהתבסס עליו. כזכור, פרקליטו של המערער הסכים להארכתה של הפסילה בדיון מיום 13.5.2013. משכך, סבורני כי דעתו של בית המשפט לא ננעלה, ולא התגבשה עילה המצדיקה פסילתו (ראו והשוו, עניין תורק לעיל, בעמודים 78-76).

7.

לפיכך, הערעור נדחה מבלי שהמשיבה נדרשה להשיב.