ע"פ 5832/13נסים רובין נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 30.6.2013 (ת"פ 23688-09-12, סגן הנשיאה א' טל ), עד למתן החלטה בערעור שהגיש על גזר הדין.

2.

כנגד המבקש, יליד 1991, הוגש ביום 10.3.2013 כתב אישום שייחס לו שורה של עבירות שבוצעו ביום 4.9.2012 אגב נהיגה בלתי חוקית ומסוכנת. לפי עובדות כתב האישום, המבקש שתה משקה משכר, ולאחר מכן נהג ברכב בעיר בנתניה, בלוויית 4 חברים, בעת שאורות הרכב כבויים. שוטרים שנסעו בקרבת מקום הבחינו ברכב, חסמו את הכביש והתקרבו ברגל לעבר הרכב. בתגובה, החל המבקש בנסיעה מהירה כשהוא סוטה מהכביש כדי להתחמק מהניידת שחסמה את דרכו, ובכך אילץ את השוטרים להתחמק מדרכו כדי להימנע מפגיעה. בהמשך, חזרו השוטרים לניידת ודלקו אחר הנאשם שהמשיך בנהיגה פרועה תוך כדי נסיעה נגד כיוון התנועה, חציית צומת ברמזור אדום ומעבר בין נתיבים. בסופו של דבר, איבד המבקש שליטה על הרכב, נעצר על אי תנועה והמשיך להימלט בריצה מהשוטרים. כתוצאה ממעשים אלה נפצעו שתיים מן הנוסעות ברכב. בגין מעשים אלו, הואשם המבקש בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד (עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) , הפרעה לשוטר (עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין) והפקרה לאחר פגיעה (עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961).

3.

המבקש הורשע על סמך הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לצורך גזירת דינו של המבקש, הוגש בעניינו תסקיר של שירות המבחן. בתסקיר מיום 4.4.2013 נקבע ששירות המבחן התרשם שהמבקש חווה תקופה משברית שבה חש כישלון ודחייה בשל אי-הצלחתו בניהול עסק עצמאי, כמו גם מכך שהוא לוקח אחריות על מעשיו. על כן, המליץ שירות המבחן להימנע מלהטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל ולהסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות ובצו מבחן למשך שנה שבמהלכה ישולב המשיב בקבוצות טיפוליות במסגרת שירות המבחן.

4.

בגזר דינו, נדרש בית המשפט קמא לערכים החברתיים שנפגעו ממעשיו של המבקש (קדושת החיים של נוסעי הרכב, ביטחון ציבור הנהגים והערך הנודע להושטת סיוע מיידי לאדם שנפגע בתאונה) ועמד על חומרתן הרבה של העבירות שבהן הורשע המשיב. בהמשך, התייחס בית המשפט קמא למתחם הענישה הרלוונטי בעבירות שבהן הורשע המבקש, וכן עמד על נסיבותיו האישיות, המהוות שיקול לקולא (בשים לב, בין השאר, לגילו, להודאתו באשמה, לעברו הנקי ולהמלצת שירות המבחן על אפיק שיקומי בעניינו).

5.

בסופו של דבר, הטיל בית המשפט קמא על המבקש את העונשים הבאים: 42 חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי אם יעבור תוך 3 שנים משחרורו ממאסר עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה או עבירה של הפקרה לאחר פגיעה; שישה חודשי מאסר על תנאי אם יעבור תוך 3 שנים משחרורו ממאסר עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ללא רישיון נהיגה או ללא ביטוח; שנת מאסר על תנאי אם יעבור תוך 3 שנים מיום קבלת הרישיון עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפקרה לאחר פגיעה, נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח או בזמן פסילה; 3 חודשי מאסר על תנאי אם יעבור במשך 3 שנים משחרורו ממאסר עבירה כלפי שוטרים; פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה במשך 4 שנים משחרורו ממאסר; וכן תשלום פיצוי בסכום של 2,500 שקל לכל אחת מהנפגעות בתאונה.

6.

ביום 5.8.2013 הורה בית המשפט קמא על עיכובו של מועד תחילת ריצוי עונשו של המשיב עד ליום 30.8.2013, בכפוף לכך שבזמן זה יישאר המשיב בתנאים מגבילים. ביום 27.8.2013 הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה על גזר דינו של בית המשפט קמא, ובד בבד עמה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

7.

ערעורו של המבקש מכוון כנגד מרכיב המאסר בפועל שהושת עליו, ובהתאם לכך, גם הבקשה נסבה על דחיית מועד ביצועו של מרכיב זה.

8.

בבקשה, כמו בערעור, הדגיש בא-כוחו של המבקש את המלצתו של שירות המבחן בכל הנוגע לנתיב השיקומי, כמו גם את הפגיעה הבלתי הפיכה שתיגרם למבקש אם ירצה עונש מאסר בפועל – לנוכח עברו הנקי, המקצוע שלו הוא מכשיר עצמו (הקשור לתחום האבטחה) וגילו הצעיר. נוכח דברים אלו, סבר בא-כוח המבקש כי העונש שהוטל על מרשו הוא חמור יחסית, ואף חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות שבהן הורשע. על כן, כך נטען, סיכויי הערעור שהוגש גבוהים.

9.

בכל הנוגע לבקשה עצמה, הוסיף בא-כוח המבקש והדגיש כי עיכובו של עונש המאסר הוא חיוני על מנת שלא לסכל את האפשרות של פנייה לנתיב שיקומי. הוא הצביע על כך שהעבירות אשר בהן הורשע המבקש אינן מסוג העבירות שיש חשש שיבוצעו שוב ושאין כל מסוכנות עתידית ביחס למבקש ולמעשים שהורשע בהם. עוד נטען בעניין עיכוב הביצוע, כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי אף בהתעלם מסיכויי הערעור, ישנה נכונות לעכב ביצוע של עונש מאסר בפועל במקרים שבהם המבקש נעדר עבר פלילי ושירות המבחן בא בהמלצה לגישה שיקומית בעניינו (תוך הפנייה לע"פ 5360/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.7.2012) ולע"פ 5712/11 זובידאת נ' מדינת ישראל (8.8.2011)).

10.

המשיבה התנגדה לבקשה והדגישה כי יש לתת משקל במקרה זה לכך שהמבקש אינו מערער על הכרעת הדין. בנוסף לכך, הדגישה המשיבה את חומרתן של העבירות שבהן הורשע המבקש, ובכלל זה את הסיכון הטמון בהן לחיי אדם, ולכן סברה כי סיכויי הערעור הינם נמוכים. המשיבה טענה עוד כי תחילת ריצוי העונש כעת לא תאיין את תוצאות הערעור, בשים לב לכך שמדובר בעונש מאסר משמעותי בן 42 חודשים. כאשר נשאל על כך הוסיף בא-כוח המשיבה כי אין למשיבה התנגדות לדחייה מסוימת של מועד תחילת ביצועו של עונש המאסר לרגל תקופת החגים העומדת בפתח ועל מנת לאפשר למבקש להשתתף בהליך מיון בשירות בתי הסוהר.

11.

לאחר ששקלתי את הדברים עמדתי היא שאין להיענות לבקשה ככל שהיא מתייחסת לעיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להחלטה בערעור, ובכפוף לדחייה מסוימת של מועד תחילת ביצועו של עונש המאסר כמפורט להלן.

12.

כידוע, הכלל הוא כי אין בהגשת הערעור, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועו של עונש המאסר שנגזר על המבקש. כידוע, אמות המידה להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה הותוו ב ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 283-277 (2000) (להלן: עניין

שוורץ ) . בעניין שוורץ נקבע כי לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל, יבחן בית המשפט, בין היתר את השיקולים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; השאלה האם הערעור מכוון כנגד ההרשעה או כנגד גזר הדין בלבד; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבותיו האישיות של המבקש.

13.

בנסיבות העניין, אני סבורה שדין הבקשה להידחות. אכן, בצד הזכות, הבקשה שבפני נתמכת בנסיבותיו האישיות של המבקש, ובמיוחד גילו הצעיר, כמו גם היעדר עברו הפלילי. אולם, מנגד, לא ניתן להתעלם מן החומרה הרבה של מעשי המבקש והנסיבות שבהן בוצעו, כמו גם מן העובדה ששאלת אשמתו שוב אינה שנויה במחלוקת ומכך שהוטל עליו עונש מאסר משמעותי. שיקולים אלו מכריעים בעניינו את הכף, ומחייבים שלא לסטות מן הכלל האמור בדבר תחילת מועד תחילת ריצוי של עונש מאסר. ניתן לקוות כי גם תחילת ריצויו של עונש המאסר יסייע למשיב לעלות על דרך השיקום, לנוכח נכונותו לכך, ואולי אף יזרז את חזרתו למסגרת של חיים תקינים.

14.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, אני מורה אפוא על עיכוב תחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל על המבקש עד ליום 6.10.13. בתקופה שנותרה עד למועד זה יוסיפו לחול על המבקש כל התנאים שנקבעו לעניין זה על-ידי בית המשפט קמא. תקופה זו ינצל המבקש, בין השאר, לצורך הליכי המיון המוקדם בשירות בתי הסוהר.