ע"פ 5859/06 אנואר אבו תנהא נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 1.11.05, בשעת צהריים, תקף המערער אדם עמו היתה לו הכרות מוקדמת. הוא דקר אותו בסכין שהיתה ברשותו באזור האוזן השמאלית, בגבו, בצווארו ובפניו. חברו של הקורבן שניסה לחלצו מידיו של המערער, נחתך גם הוא באחת מאצבעותיו.

לאחר שמיעתן של חלק מראיות המשיבה, הודה המערער בעובדותיו של כתב-האישום, והורשע בעבירות של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 333 ו-334 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך הוטלו על המערער 30 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר-על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו, בו משיג המערער כנגד חומרת העונש, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לכך שמדובר בתקיפה הדדית; היות המערער בעל רמה שכלית גבולית, על סף הפיגור; התקיפה לא היתה פרי של תכנון מוקדם; המערער שגדל בנסיבות קשות, הודה והביע חרטה; זהו מאסרו הראשון של המערער. כן נטען, כי המערער הנו חסר אמצעים, ועל כן יתקשה לשלם את הפיצוי בו חויב.

כל אלה היו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, שעה שניגש לגזור את העונש. הוא היה ער למצבו הנפשי של המערער, לנסיבות ביצוע העבירה, ולגרסה לפיה גם המתלוננים לא טמנו את ידם בצלחת (ראו סעיף 6 לגזר-הדין). אולם, מול כל אלה ניצבת חומרתה המופלגת של העבירה, כאשר המערער תקף את יריביו כשהוא אוחז בסכין, ואת אחד מהם הוא דקר ושב ודקר, עד שנדמה כי רק בדרך נס נמנעה תוצאה קשה יותר. בנסיבות אלה, ונוכח תופעת האלימות שפשתה בחברה הישראלית, אין בעונש שהושת על המערער רכיב כלשהו של חומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.