ע"פ 5863/10 אנג'ליק סבאג גוטייר נ. מדינת ישראל

א.

בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים: אחיטוב, דיסקין ובן-יוסף ) מיום 19.7.10 בתפ"ח 1067/07 בגדרו נדונה המבקשת ל-30 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי 9 חודשי מעצר) ו-15 חודשי מאסר על-תנאי.

רקע והליכים קודמים

ב.

המערערת הורשעה, ברוב דעות, בעבירות של קשירת קשר לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) יחד עם סעיף 203א לחוק העונשין תשל"ז-1977 (ריבוי עבירות); הבאת אדם לעזוב את הארץ כדי שיעסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א(ב) לחוק [על-פי סעיף החוק הישן] (ריבוי עבירות); הבאת אדם לעזוב את הארץ לשם העסקתו בזנות, עבירה לפי סעיף 376ב(א) לחוק; ניסיון לגרום לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר לשם העסקתו בזנות, עבירה לפי סעיף 376ב(א) לחוק יחד עם סעיף 25 לחוק. דעת המיעוט סברה כי יש לזכותה מעבירות אלה, ולהרשיעה בעבירת סרסרות למעשה זנות לפני סעיפים 199(א)(1) ו-199(א)(2) לחוק העונשין.

ג.

לפי הנטען בכתב האישום, ויצוין כאן כי לא היתה מחלוקת לגבי העובדות, עסקה המבקשת, אזרחית ישראלית, יחד עם שותף אירי בשליחת נשים לאירלנד על מנת שיעסקו שם בזנות. המבקשת פרסמה בעיתונים בישראל מודעות "דרושים" בהן נכתב כהאי לישנא "דרושות בחורות יפיפיות לעבודה, רווחים עד 1000$ ביום". לפונות הסבירה המבקשת מהי מהות העבודה ומהם תנאיה. הנשים הועברו לאירלנד שם הועסקו על-ידי המבקשת ושותפה בזנות, הנשים העבירו מחצית מהאתנן למבקשת ולשותפה. יצוין, כי בחלק מהמקרים נלקחו דרכוני הנשים מהן, ואף נדחו מועדי טיסתן ארצה בניגוד לרצונן. בחלק מהמקרים, כשהנשים ביקשו את דרכונן או שביקשו לשוב ארצה, איימה עליהן המבקשת כנאמר באיומים שונים.

ד.

בבית המשפט הודתה המבקשת, כאמור, בכל עובדות כתב האישום אך כפרה באשמה, בטענה שהמעשים בהם הודתה אינם מגבשים מבחינה משפטית את העבירות המיוחסות לה. נקודות המוצא המוסכמות היו כי הנשים ידעו לקראת מה הן הולכות, כי הנשים הועסקו בזנות גם לפני כן, כי הגעתן היתה וולונטרית, כי תנאי ההעסקה היו ברורים, כי הנשים כולן היו בוגרות וכי חלקן שבו והועסקו בזנות אצל המבקשת. המבקשת טענה, כי כוונת החוק היתה לפעול נגד מי שמשדל לזנות, מה שאין כן במקרה דנן. המדינה טענה, כי הכוונה היתה לפעול נגד כל מי שגורם לאדם לעסוק בזנות; קרי, יוצר עבורו את התנאים לעיסוק בזנות.

ה.

בית המשפט המחוזי ברוב דעות (השופטות דיסקין ו אחיטוב ) קבע, כי יש לקבל את הפרשנות לפיה העבירה בסעיף 376ב(א) מכוונת נגד מי שגרם לארח לעסוק בזנות, גם אם לא שידלו. נקבע, כי בפרסום המודעות, שליחת הנשים ומימון טיסתן ושהייתן, קישורן ללקוחות ויצירת התשתית לעיסוקן בזנות נתגבשה העבירה, ועל כן הורשעה המבקשת ונגזרו עליה העונשים האמורים. דעת המיעוט (השופט בן-יוסף ) סבר כי אין די בגרימה טכנית, אלא צריך להתלוות לה גם מטען מוסרי שלילי. עם זאת צוין, שהגם שלא ניתן להרשיע את המבקשת בהבאת אדם לעסוק בזנות, ניתן להרשיעה בסרסרות. כלפי פסק דינו של בית המשפט הוגשו הערעור ובקשה זו לעיכוב ביצוע (שהגשתה קדמה להגשת הערעור).

הבקשה והדיון

ו.

נטען בבקשה, כי מדובר בסוגיה משפטית שטרם נדונה בעבר, ואשר מצדיקה עיכוב ביצוע עד לשמיעת הערעור; בהקשר זה הודגש, כי דעת המיעוט לא מצאה את המבקשת אשמה בכל המיוחס לה. נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים שכן כנטען התוצאה הנוכחית עשויה להוביל למצב בו כל אדם שהיתה לו תרומה עקיפה כלשהי להוצאת אדם אחר מן הארץ לעיסוק בזנות עלול להיות מורשע. עוד נטען, כי הענישה שהושתה על המבקשת היא חריגה בהיקפה. לבסוף נטען, כי התנהגותה של העוררת בעבר, כמו-גם הערבויות הגבוהות בתיק, מבטיחות שלא תימלט מאימת הדין.

ז.

בדיון טען עו"ד שגב למבקשת, כי המדובר לאמיתו ברף נמוך בעבודות סרסרות, ופרשנות סעיף 376ב - שהוא חדש - לא הובאה עדיין לבית משפט זה; מיקומו של סעיף זה בפרק הפגיעה בחרות בחוק העונשין במקום בפרק עבירות המוסר כמקודם (סעיף 203א שבוטל) אומר דרשני, והעובדות במקרה דנן אינן כוללות שלילת חרות. עוד הפנה הסניגור לגזר דין שניתן בתיק אחר בימים אלה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (שבו נדונה הנאשמת דשם לפי סעיף 203א (שקדם ל-376ב) למאסר בעבודות שירות. עוד נאמר, כי אכן היו תחילה הפרות על-ידי המבקשת, אך מזה שנתיים וחצי אוזקה איזוק אלקטרוני ולא הפרה תנאים, למעט איחור ביום גזר הדין. ולבסוף, נותרו למאסר 21 חודש לאחר ניכוי המעצר.

ח.

עו"ד שפירא טענה למדינה, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים אם כי אין עדיין פסיקה של בית משפט זה באשר לפרשנות הסעיף; הוטל עונש שהוא רבע מן המירב שבחוק; לגבי הנאשמת בתיק האחר שנדונה לעבודות שירות, נמסר כי הדבר נבע מכך שהיתה בעיצומו של הליך טיפולי והיא מטופלת בילד קטן. נטען גם באשר להפרות ולחשש הימלטות של המבקשת דנא.

ט.

בנסיבות החלטתי, לא בלי התלבטות, לעכב את הביצוע. אכן מדובר בפרשנות סעיף מתשס"ז שטרם לובן בבית משפט זה, אך גם הרף המירבי לסרסרות הוא חמש שנות מאסר (לעומת עשר שנים בסעיף שפרשנותו במחלוקת), כך שאפילו נתקבלה גישת המיעוט בבית המשפט קמא ניתן היה לענוש במאסר של ממש. ואולם, כיון שנותרו למבקשת 21 חודשי מאסר, ובמקרה כזה תיתכן רלבנטיות לאורך התקופה לענין שמיעת הערעור כדי שלא יתייתר - יעוכב הביצוע. כל התנאים המגבילים שהיו קיימים עד כה, לרבות מעצר בית באיזוק אלקטרוני והפקדות, יעמדו בעינם והמבקשת מוזהרת על קיומם. ככל שלא הוחלט על כך, מוצא בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון. המשטרה רשאית לבדוק קיומו של מעצר הבית. הואיל ותנאי השחרור לחלופה אינם בפני במלואם (קראתי החלטת המשנה לנשיאה מ-7.8.10 בבש"פ 6872/08), רשאית התביעה לפנות לבית המשפט קמא לענין הידוקם, אם הדבר נחוץ.

י.

הבקשה מתקבלת בתנאים האמורים.