ע"פ 5874/12 ישראל טלקר נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש של 30 חודשי מאסר בפועל שנגזר על המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 24200-03-11 (כב' השופטים ר' יפה כץ, י' צלקובניק וא' ואגו) ביום 15.7.12, וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגיש על גזר הדין.

1.

המבקש הודה במיוחס לו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון והורשע בעבירות של סחיטה באיומים ופגיעה בפרטיות, שבוצעו בין השנים 2009 - 2010 כלפי מתלונן, הצעיר ממנו בשלושים שנים. על-פי העובדות שבהן הודה המבקש, ההיכרות בינו לבין המתלונן נוצרה בשנת 2008, והתנהלו שיחות ביניהם על רקע אורח החיים המסורתי המשותף לשניהם. סמוך לפני סוף שנת 2009 (המתלונן היה אז כבן 17), פנה המבקש למתלונן והציע לו לנסוע איתו לביקור בקברי צדיקים בטבריה, יחד עם חברים נוספים של המבקש. כאשר השניים שהו בטבריה, היה בין המבקש למתלונן מגע מיני שטיבו אינו ידוע במדויק למשיבה. בסמוך לאחר מכן, ביקש המתלונן, בשיחת טלפון, ובעקבות האירוע המיני הזה, שהמבקש יתרחק ממנו. אולם, המבקש טען כי הסריט את האירוע במכשיר הטלפון הנייד שלו, ובכוונתו להראות את הסרטון למשפחת המתלונן ולחבריו בישיבה שבה למד, וכי העתיק את מספרי הטלפון מהמכשיר הנייד של המתלונן. עוד איים המבקש כי יתאבד אם תפסק מערכת היחסים בין השניים. איומים אלה נעשו כדי להפחיד את המתלונן ולהניעו להוסיף ולהיות בקשר עימו. בעקבות האיומים, ולמרות שהמתלונן ביקש מהמבקש שיעזוב אותו והביע התנגדות להמשך הקשר, המשיך המתלונן להיפגש עם המבקש תקופה ארוכה, עד יום 25.4.10, ובמפגשים אלה קיים איתו המבקש יחסי מין, אנאליים ואחרים, ופגע בפרטיותו של המתלונן.

2.

בגזר הדין מיום 15.7.12 פירט בית המשפט המחוזי את הרשעותיו הקודמות של המבקש, וזקף לחובתו את העובדה שהעבירות הנוכחיות בוצעו במתווה המזכיר מעשים קודמים של ניצול מיני של צעירים בכלים סחטניים, שבגינם הורשע ונדון כבר בעבר לעונש מאסר ממושך. בתוך כך, הדגיש בית המשפט כי במקרה הנוכחי אמנם לא מיוחסות למבקש עבירות מין, אולם לא ניתן לנתק באופן מוחלט בין מערכת היחסים "החברתית" שאותה כפה המבקש על המתלונן לבין המערכת המינית שהתקיימה בין השניים. על רקע זה ראה בית המשפט לנכון להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל, לא בלי שנתן דעתו גם לשיקולים לקולה, וביניהם הודאת המבקש, אף כי בשלב מתקדם של המשפט, מצבו הבריאותי והפן החיובי באישיותו כפי שהואר בעדויות ההגנה. על יסוד האמור, דן אותו בית המשפט ל-30 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור במהלך 3 שנים כל עבירה מסוג פשע או אחת מן העבירות שבהן הורשע; ופיצוי למתלונן בסך 30,000 ש"ח.

3.

המבקש הגיש ערעור על גזר הדין לבית משפט זה, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, היא הבקשה שלפניי. לסברתו, סיכויי הערעור גבוהים המה נוכח טעויות משפטיות שנפלו בגזר הדין, אשר תיקונן עשוי לקצר את תקופת המאסר בפועל באופן משמעותי ואף להביא לביטולה כליל. טענתו העיקרית בערעור היא כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לתיקון המשמעותי שחל בכתב האישום בעקבות הסדר הטיעון, ולא הצליח לנתק עצמו מעובדות כתב האישום המקורי לרבות עבירות המין שבו, מה שהוביל להטלת עונש חמור ובלתי מדתי. הוא סבור כי לא היה מקום לקשור בין המעשים המיניים שבוצעו בהסכמה לבין עבירת הסחיטה באיומים שבה הורשע המבקש. הוא מוסיף כי המבקש היה משוחרר במהלך המשפט ללא תנאים מגבילים ואין כל חשש להימלטות מהדין. כן נטען כי קיים חשש שכניסתו של המבקש למאסר תדרדר את מצבו הנפשי, הקשה גם כך, תוך שצוין כי הלה ניסה לשים קץ לחייו בעקבות הפרשה.

4.

באת כוח המשיבה סבורה שיש לדחות את הבקשה. לטענתה, רוב הקריטריונים המנחים בבקשות מסוג זה אינם מתקיימים במקרה דנן. לעניין סיכויי הערעור, גורסת באת כוח המשיבה כי למרות הנופך המשפטי שהמבקש מנסה לשוות לטענותיו בערעור, סיכויי קבלתו נמוכים. לגישתה, לא ניתן להתעלם מכך שלמבקש דפוס פעולה של ניצול וסחיטה של צעירים. בית המשפט המחוזי התייחס לסחטנות והניצול שבמעשים ולא הדגיש את הפן המיני דווקא. היא מוסיפה כי מדובר בתקופת מאסר לא קצרה.

5.

עיינתי בבקשה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, ככלל, נאשם שהושת עליו עונש מאסר בפועל יחל בריצוי העונש באופן מיידי ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכובו של ביצוע גזר הדין ( ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2), 241, 267 (2000). להלן: הלכת שוורץ ). הגיונו של כלל זה נשען על האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של החוק ושמירת אמון הציבור במערכת האכיפה. עיכוב ביצוע עונש מאסר יתאפשר רק במקרים שנתקיימו בהם נסיבות אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי האמור (ע"פ 4443/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.6.10)).

לא מצאתי הצדקה במקרה שלפניי להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע עונש המאסר. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, ספק בעיני אם בטענות שהעלה המבקש קיים הפוטנציאל להשפעה על תוצאות הערעור. בפסק דין מנומק כדבעי התייחס בית המשפט המחוזי בזהירות רבה לעובדות כתב האישום המתוקן, תוך שהוא מתמודד עם טענת ההגנה כי במקרה הנוכחי לא מיוחסות למבקש עבירות מין, בניגוד לאירוע שבו הורשע בעבר. נוסף על כך, ובזהירות המתחייבת בשלב מקדמי זה, דומה כי בהתחשב בעובדותיו של כתב האישום המתוקן והעבירות הקבועות בו, העונש שנגזר על המבקש אינו חריג בחומרתו בצורה קיצונית. בנסיבות אלה, סבורתני כי לא עלה בידי המבקש להציג נימוקים מוצקים די הצורך במידה המצדיקה להימנע מאכיפה מיידית של העונש.

לטעם שלעיל מצטרפים שיקולים נוספים המחזקים את עוצמת האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש, ומטים את הכף לדחיית הבקשה. מעשיו של המבקש – כמצטייר מעובדות כתב האישום המתוקן – חמורים עד מאד. המבקש כפה על המתלונן הצעיר ממנו בשנים רבות, להמשיך במערכת היחסים עימו תקופה ארוכה בכלי סחיטה ואיומים תוך שהוא מטיל עליו אימה כי יחשוף סרטון אינטימי שלו לסובבים אותו ושיתאבד. זאת ועוד, משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש אינו קצר במידה המקימה חשש כי יסיים לרצות חלק ניכר מן העונש בטרם יישמע ערעורו. אף אם יתערב בית משפט שלערעור בעונש, ספק בעיני אם יהיה זה במידה שתאיין את עונש המאסר בפועל כולו. כמו כן, ערעורו של המבקש מופנה נגד חומרת העונש בלבד ומכאן שאינו נהנה עוד מחזקת החפות. לפיכך במקרה מסוג זה הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע המאסר (הלכת שוורץ , עמ' 282). לסיום, לא הקלתי ראש במצבו הנפשי הקשה של המבקש והניסיון האובדני שביצע, ואולם אינני סבורה כי יש בטעם זה כדי לעכב את העונש למול השיקולים האמורים.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 20.8.12 בשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בבאר שבע. עד אז ימשיכו לחול תנאי השחרור.