ע"פ 588/99 מרדכי פרטוש נ. מדינת ישראל

המערער הורשע - על פי הודאתו - בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.פ. 8081/98) בהחזקת כ217- גרם הירואין שלא לשימוש עצמי; ונדון בשל כך לארבע שנים מאסר לריצוי בפועל ולשמונה עשר חדשים מאסר על תנאי.

הערעור מכוון כנגד חומרת העונש. טענתו המרכזית של המערער היא: כי הסם אינו שלו ואין לו חלק ברווח הטמון בהפצתו; וכי חלקו בענין מצומצם להעברת הסם מנקודה לנקודה תמורת 500 ש"ח, שהובטחו לו עם המסירה ליעד. המערער הציג טענה זו עם מעצרו; וחזר עליה בבית המשפט המחוזי. לשיטתו של ב"כ המערער, יש לראות את מרשו כמי שלא עמד בפיתוי של הרווח הקל שבהעברת הסם; וזאת לנוכח מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו, המונה חמישה ילדים.

המערער הורשע בעבר בעבירות אלימות וזו לו הפעם הראשונה שנכשל בעבירת סמים.

שירות המבחן המליץ להסתפק בהעמדת המערער בפיקוח למשך שנה אחת; ואם יוחלט על מאסר לריצוי בפועל - כי תגזר עליו תקופת מאסר קצרה שתלווה בחצי שנה פיקוח של קצין מבחן.

בית המשפט המחוזי היה ער לנסיבותיו האישיות של המערער; אך היה סבור, שבהתחשב בחומרה היתירה הנעוצה בנטילת חלק בהפצת כמות כה גדולה של הירואין, משקלן של נסיבות אלו דל ביותר. עתה טוען בפנינו הסניגור כי בית המשפט שגה בסברו כך; וכי גם כאשר מדובר בעבירת סמים דוגמת זו שבה הורשע המערער, מן הראוי ליתן לנסיבות האישיות ולעובדה שהמערער לא היה אלא בלדר מזדמן, משקל משמעותי לקולא.

לא נוכל להיעתר למערער. החומרה היתירה שבהפצת כמות משמעותית של הירואין ידועה לכל; והעונש הצפוי לאלה שמוכנים ליטול את הסיכון ולהפוך חוליה בשרשרת ההפצה, צריך לבטא חומרה זו ולשמש גורם מרתיע לעבריינים בכח. אכן, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער ובעובדה כי זו לו הסתבכות ראשונה בעבירת סמים, העונש שנגזר עליו אינו קל כלל ועיקר. ברם, אין לומר: כי עונש זה חורג מן המיתחם הראוי למעשה שעשה; וכי יש על כן עילה המצדיקה התערבות מצידנו.

הערעור נדחה.