ע"פ 5917/01 שיבלי גמיל נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט י. כהן) אשר דחה את בקשת העורר לעכב את ביצוע גזר הדין שהוטל עליו עד להכרעה בערעורו לפני בית המשפט המחוזי.

העורר הורשע בעבירות של גניבת בקר ומקנה – לפי סעיף 393א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ואיומים – לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בהכרעת הדין נקבע כי העורר גנב ממשק במושב שדמות דבורה שני עגלים וכן איים על הרב"ש במושב שרונה שיחסל אותו.

גזר הדין שהושת על העורר בגין תיק זה, שצירפו לו תיקים נוספים, ניתן לאחר קבלת תסקיר בעניינו והוא כולל מאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים; וכן הפעלת מאסר מותנה בן 4 חודשים שירוצה במצטבר לעונש המאסר בפועל; עוד הוטל על העורר תשלום למדינה על סך 3,000 ₪ בגין הפרת התחייבות בתיק פלילי אחר שעמד כנגדו; מאסר על תנאי של 8 חודשים למשך 30 חודשים; והתחייבות על סך 3,000 ₪, לפיה במשך תקופה של 30 חודשים מיום מתן גזר הדין ימנע מביצוע העבירה בה הורשע בתיקים אלה.

יצוין כי הצדדים הגישו בקשה לתיקון גזר הדין, בסוברם, בשגגה, כי המאסר המותנה שהופעל על ידי בית המשפט אינו בר הפעלה, אולם, בתשובת המדינה מיום 6.8.01 נמסר לבית המשפט כי המדינה חזרה בה מבקשה זו וכעת מבקשת היא להורות על הפעלתו של עונש המאסר המותנה.

על גזר דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. במקביל, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בית המשפט המחוזי בחן את הבקשה וקבע כי דינה להידחות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי העורר הורשע לאחר שבית משפט השלום שמע ראיות רבות ושקל את הנטען לפניו. עוד קבע השופט כי לעורר עבר פלילי וגזר דינו נקבע לאחר צירוף ארבעה תיקים נוספים המייחסים לו עבירות רכוש, מין ותקיפת שוטרים. כן ציין השופט כי ערעורו של העורר קבוע ליום 16.10.01 ולכן, אף אם יתקבל ערעורו ירצה הוא רק חלק קטן מהעונש שהושת עליו.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. בתגובת המדינה לערר ביקשה היא לדחות את הבקשה לעיכוב הביצוע. לטענת המדינה אין לעורר סיכויים טובים לזכות בערעורו בהתחשב בעברו הפלילי ובחומרת העבירות שביצע.

עיינתי בבקשה ובתגובת המדינה לבית משפט זה ולבית משפט קמא והגעתי לכלל מסקנה שדין הערר להידחות. פסק דינו של בית משפט השלום היה מפורט ומבוסס על ממצאים עובדתיים המעוגנים בראיות. גזר הדין התבסס על ההרשעה בכתב אישום זה ועל צירוף של תיקים נוספים בעבירות חמורות. משפטו של העורר נקבע ליום 16.10.01, והוא כבר נתון במאסר.

בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שערעורו של העורר קבוע במועד קרוב יחסית, אין הצדקה לשחרר את העורר ממאסרו ודין הערר להידחות.