ע"פ 592/01 עראר מחמוד נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

בגדר הסדר-טיעון, שכלל הסכמה על העונש המרבי שתבקש התביעה, הודה המערער בביצוע מעשים מיניים בשתי מתלוננות, תוך התחזות לרופא נשים, ובעבירה של שהייה באופן בלתי-חוקי בישראל. המערער הורשע איפוא על-יסוד הודאתו בעבירות אינוס במרמה, התחזות כרופא, זיוף בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף ושהייה בלתי-חוקית.

בית-המשפט המחוזי אימץ את ההסכמה שהושגה במסגרת הסדר-הטיעון והטיל על המערער את העונש הגבוה ביותר שהוסכם, כך שעל המערער הוטל לרצות ביחד שבע שנות מאסר, מתוכן הוטלו עליו ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנתיים וחצי על-תנאי. בגין השהייה הבלתי-חוקית בישראל נגזר על המערער עונש של שנת מאסר, מחציתה לריצוי בפועל, וזאת באורח מצטבר לעונשים שהוטלו עליו בגין העבירות הקשות יותר.

בערעורו כנגד חומרת העונש טען סניגורו, עורך-הדין טל דורון, שלא ייצג את המערער בפני בית המשפט המחוזי, כי הסדר-הטיעון לא היטיב עם המערער, וכי נסיבותיו האישיות של המערער מחייבות להקל בעונשו.

גישה זו אינה נראית לנו. העיקרון הוא, שבית-המשפט אינו חורג מהסדרי-טיעון, ואין מקום להקלה נוספת בעונש שנגזר במסגרת הסדר-טיעון, אלא אם ניתן להצביע על נסיבות חדשות שלא היו לנגד עיני בית-המשפט בעת שגזר את העונש.

הערעור נדחה.