ע"פ 5923/00 מוגרבי נאצר נ. מדינת ישראל

המדינה איננה מתבקשת להשיב על הערעור.

המערער, שהוא כיום כבן 21, ביצע את עבירותיו בהיותו בן פחות מ20-. ערב אחד, כאשר ישב עם שלושת חבריו, ביקש אחד מן החברים לנסוע לבית-חולים לשם קבלת טיפול רפואי. למערער לא היה רישיון נהיגה, שמעולם לא ניתן לו. הוא נטל את המכונית של אחיו, שחנתה ליד הבית, והסיע בה את שלושת חבריו לבית החולים. בדרכו חזרה מבית החולים סטתה מכוניתו, מסיבה בלתי ידועה, לעבר נתיב הנסיעה הנגדי והתנגשה ברכב מסחרי שבא מולה. כל נוסעי שני כלי הרכב, בכללם המערער, נפצעו. אחד מחברי המערער שישב במכוניתו, נפטר מפצעיו.

על יסוד עובדות אלה, בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירת הריגה ובשורה של עבירות נוספות: נהיגה ללא רישיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח וסטיה שלא בביטחה מנתיב נסיעה. בגדר הסדר טיעון בין סניגורו לבין התביעה, עתרה התביעה לפני בית המשפט המחוזי לשנתיים מאסר בפועל, מאסר על-תנאי ופסילת המערער לקבלת רישיון נהיגה. סניגורו של המערער ביקש מבית המשפט שלא להטיל מאסר על המערער וקצין המבחן תמך בעמדה זו. בשקלו את כלל הנסיבות, ומתוך שהתחשב בפציעה הקשה שנגרמה למערער עצמו בתאונה, בעברו הנקי ובחרטה האמיתית שהביע על גרימת התאונה הקטלנית, החליט להקל עם המערער וגזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, שנים עשר חודשים מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים ופסילה מלקבל רישיון נהיגה למשך שמונה שנים.

חרף טענות הסניגור המלומד, שקיווה לשכנענו כי בנסיבות העניין ראוי היה להימנע מהטלת מאסר ממשי, לא מצאנו מקום להתערב בגזר הדין. אחד השיקולים החשובים להצדקת עונש מאסר בפועל, הוא שיקול ההרתעה; לאו דווקא של המערער עצמו, אלא של כלל הציבור. נסיבות התאונה היו חמורות ביותר ותוצאותיה קשות עד מאוד. ההכרח להגן על שלומם של המשתמשים בדרך מפני מבצעי עבירות מן הסוג הזה, שאינם מורשים כלל לנהיגה, מחייב את הענשת העבריינים בכל חומר הדין. במקרה הנדון גזר בית המשפט המחוזי עונש מתון ביחס, תוך שהתחשב בנסיבותיו המיוחדות ובפציעתו הקשה של המערער. בתסקירו המשלים הניח שירות המבחן את דעתנו, כי שירות בתי הסוהר ערוך לספק למערער את הטיפול הרפואי שהוא נזקק לו בהתחשב במצבו.

הערעור נדחה.