ע"פ 5925-23 ע"פ 5925-23

ערעורים מזה ומזה על גזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים, ובו נגזרו על המשיב 1 ארבע שנות מאסר בפועל ועונשים נלווים (בעקבות הרשעתו בחבלה בכוונה מחמירה); ועל המשיב 2 נגזרו 34 חודשי מאסר בפועל, ועונשים נלווים (בעקבות הרשעתו בסיוע לחבלה בכוונה מחמירה). המעשה – קשה, אלים, מסוכן. בעקבות סכסוך קודם של המתלונן עם המשיב 2 תוכנן המעשה לפרטיו, בכלל זה שימוש בקטינה לצורך פיתוי המתלונן, גיוס חבורה של תוקפים, מארב, תקיפה קשה ועיקשת, כשהמתלונן נמצא יחיד מול רבים; במכות קשות, שימוש בסכין, אלות, גז פלפל, ואף לכדי ניסיון דריסה הגיעו הדברים. המתלונן פונה לבית החולים במצב קשה.

המערערים בע"פ 5925/23 (המשיבים בע"פ 6693/23) טענו בערעורם על חומרת עונש המאסר, לדעתם, בהתייחס לרף הענישה המקובל, ובשים לב לנסיבות המעשים והעושים. כאמור בכתב האישום, קדמה לאירוע תקיפה קשה של המשיב 2 (באמצעות סכין יפנית על הפנים, כדי להותיר סימנים, וחתך על כל גופו), על ידי המתלונן. ב"כ המערערים טען בהרחבה על לקיחת אחריות מצידם של המערערים, הבעת חרטה, הפנמה, סולחה כּנה שמוכיחה עצמה לאורך זמן, הרתמוּת המשפחה למאמצי השיקום וההרגעה, ועוד. למערערים אין עבר פלילי, הם כמהים לחזור לאורח חיים תקין. מנגד טענה ב"כ המדינה (המערערת בע"פ 6693/23 והמשיבה בע"פ 5925/23) על חומרתם הקשה של המעשים, על התכנון וההכנה, על הביצוע העיקש בחבורה גדולה, על הפגיעה הקשה במתלונן, על הנזק והסיכון, על הצורך להרתיע את המשיבים (בע"פ 6693/23) ואחרים שכמותם מחמת האלימות הגואה.

איננו רואים צורך להרחיב, באשר את עיקרי הדברים אמרנו בגמר הדיון בעל-פה אתמול בבית המשפט. הבהרנו הבהר היטב כי איננו רואים הצדקה כלשהי להקלה בעונש, חרף נסיבותיהם האישיות של המערערים בע"פ 5925/23 (המשיבים בע"פ 6693/23), התהליך המשמעותי שנעשה בעזרת המשפחה, הסולחה שעומדת במבחן, ועוד כהנה וכהנה. התלבטותנו לא נגעה לערעורם של המערערים, אלא לערעור של המדינה, שהתמקד בצדק, באינטרס הציבורי, במאבק הנחוש שיש לנהל נגד אלימות. אכן, הדעת נותנת שמלכתחילה, אילו גזרנו אנחנו את העונש, היינו משיתים עונשי מאסר לתקופות ארוכות יותר. ברם, בשלב הערעור, כידוע, איננו ממצים את מלוא חומרת הדין. כמה נסיבות הביאונו להחליט להשאיר את העונש על כנו: מאמץ אמיתי, נמשך ומוצלח לשיקום, לרוגע, להשלמה, 'סולחה', הפנמה שמוכיחה את עצמה, מעורבותם של אחרים שלא נענשו כלל (הגם שבנסיבות העניין, אין לבוא על כך בטרוניה כלפי המדינה), ועוד כמה וכמה נסיבות שמייחדות את העניין שעל הפרק.

החלטנו אפוא לדחות את הערעורים מזה ומזה.