ע"פ 5945/96 אריה מכורש נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 5945/96

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופטת ד' ביניש

כבוד השופט י' אנגלרד

המערער: אריה מכורש

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 11.7.96 בתיק 391/95 שניתן על ידי כבוד השופטים א' סטרשנוב, ד' המר וש' טימן

בשם המערער: עו"ד גלוריה איזנמן

בשם המשיבה: עו"ד זמירה גולדנר

פסק דין

השופט ת' אור :

1.המערער הורשע ברציחתו של עורך דין אברהם אורן ז"ל ( להלן: המנוח ) ביום 4.9.95, ונדון למאסר עולם במצטבר לעונש מאסר אותו ריצה אותה עת. ערעורו הוא על הרשעתו בדין, ולחילופין על כך שהעונש שהוטל עליו הינו במצטבר ולא בחופף לעונש המאסר שהוא מרצה.

2.ביום המקרה היה המערער בחופשה קצרה מהכלא. לקראת ערב פנה למשרדו של המנוח, אשר שימש בעבר כעורך דינו. אין חולק, שהמערער נשאר במשרד משעה 20:00 עד שנאות להסגיר את עצמו לידי המשטרה למחרת בשעה 05:30 לפנות בוקר. משך כתשע שעות נעשו נסיונות לשכנע את המערער שיסגיר את עצמו, ורק בשעה האמורה נאות לכך. עם הסגרתו את עצמו בשעה זו, נמצאה גופת המנוח בחדר עבודתו, כשראשו בשלולית דם.

בעדותו בבית המשפט היתה גירסתו של המערער שבעת שהיה במשרדו של המנוח היה עמו אדם נוסף, אשר הוא זה אשר ירה במנוח והרגו. אדם זה גם שהה עמו במשרד כל אותו לילה, והסתלק מהמשרד רק כמה דקות קודם שהמערער הסגיר את עצמו. בית המשפט לא האמין לגירסה מאוחרת זו של המערער, ועל פי ראיות שבאו בפניו קבע שהמערער הוא אשר ירה במנוח והרגו בעת שהיה עמו במשרד.

3.מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי, מסקנה המתבקשת מכלל עובדות המקרה. עיקרי העובדות המאששות מסקנה זו יצויינו להלן:

א.בהיותו בערב המקרה, עד למחרת לפנות בוקר, במשרדו של המנוח, במשך אותו פרק זמן בו סרב להסגיר את עצמו לידי המשטרה, ניהל המערער שיחות עם שוטרים שהקיפו את המשרד וכן עם אחרים. יותר מפעם אחת אמר בשיחות אלה שהוא זה שהרג את המנוח. אחת מאלה איתם דיבר היתה יעל פישביין, גיסתו של המנוח. בין הדברים שאמר לה, הוא סיפר לה שבדרכו למשרדו של המנוח נכנס לבית הכנסת, להשלים מניין, ואמר "קדיש" על המנוח. דהיינו, שבדרכו אל המנוח כבר קננה בו הכוונה להורגו, ועל כן אמר עליו "קדיש" מראש. הוא גם הסביר את אי נכונותו להסגיר את עצמו: "מה אני אצא, הרגתי אותו". כן הסביר בשיחות אלה, שהוא יודע כי יבלה את שארית חייו במאסר עולם. במהלך שיחות אלה גם אמר שיתאבד, נוכח הצרה אליה נקלע כשהרג את המנוח.

קיימות, אם כן, הודעות מפורשות מפי המערער שהוא זה אשר ירה במנוח והרגו. מצטרפת לכך התנהגותו המפלילה כשסרב להסגיר את עצמו.

ב.גם בהודעותיו הראשונות, סמוך לאחר שהסגיר את עצמו, הודה שהוא זה שהרג את המנוח. על פי האמור בהודעותיו, הוא הודיע למנוח, קודם שבא אליו, שהוא עומד לבוא אליו חמוש, ואכן בא אליו עם אקדח ברטה ומשתיק קול. הוא אף מאשר בהן שאיים על המנוח כשהיה במשרדו שאם לא יקבל את מלוא הכסף המגיע לו, לא יצאו חיים. אך לטענתו, המנוח התנפל עליו ובשלב זה נפלט כדור מהאקדח אשר היה עמו כשהוא טעון ודרוך, וכך מצא המנוח את מותו.

גירסתו של המערער כאילו הותקף על ידי המנוח לא מוצאת כל חיזוק בראיה כלשהי. בבדיקה רפואית שנבדק לאחר שנעצר לא נמצאו כל סימנים לכך שהותקף על ידי אחר. ואכן, בגירסה מאוחרת שלו, שוב אין המערער טוען שכאילו הותקף על ידי המנוח, וכאילו התגונן בפניו באמצעות הירי לעבר המנוח.

בנוסף, בבדיקת גופת המנוח הוברר שהוא נורה על ידי חמישה כדורים. טענת המערער שנפלט כדור אינה מתיישבת עם חמש יריות שנורו לגופו של המנוח, כשכל יריה צריכה להתבצע על ידי לחיצה חוזרת על ההדק.

אין תימה, על כן, שבית המשפט לא התייחס באמון ל"גירסת ההתגוננות" של המערער.

ג.חיזוק לאיומים שאיים המערער על המנוח ועל כוונותיו האלימות כלפיו, ניתן למצוא בשיחה ששוחח המנוח ממשרדו בערב המקרה, זמן מה לפני מותו, עם ידידו אלי גל.

היה זה בשעה 20:05, כשהשניים שוחחו טלפונית, כשלפתע חדל המנוח לדבר עם גל. הטלפון נשאר פתוח וגל שמע שיחה שהתנהלה בין המנוח לבין אחר. הוא שמע שהאחר דרש מהמנוח 4,500 ש"ח. הוא גם שמע שהמנוח מבקש מהאחר שלא ינופף באקדח מולו, וכן שהמנוח נכון היה אחר כך לשלם לו את הסכום שתבע האחר. הוא אף ספר בקול רם סכום של 4,800 ש"ח, אותו נתן לאחר. הוא גם ביקש מהאחר לבל יסתבך בצרות. בשלב זה אמר המנוח לאחר שיש מי ששמע את הדברים, כשהוא מתייחס כנראה לטלפון הפתוח, ואז נותקה השיחה.

לשיחה זו יש חשיבות, באשר היא מלמדת על איומי אקדח של מי אשר בא לתבוע כספו מהמנוח, והמערער אשר בגירסותיו השונות כי בא לתבוע מהמנוח כסף אשר הגיע לו ממנו. עובדה היא גם, שבכיסיו של המערער נמצא, לאחר שנעצר, סכום של 5,220 ש"ח במזומן. עובדה זו מחזקת את המסקנה שהמערער הוא האיש לו נתן המנוח כסף, כפי ששמע זאת גל בשיחה הטלפונית ומכאן שהוא גם האיש שאיים על המנוח באקדח.

בעקבות שיחה זו, בסמוך מיד לאחר סגירת הטלפון, צלצל גל למשטרה והודיע על השיחה ששמע, ומספר דקות לאחר זאת הגיעו שוטרים למקום והקיפו את משרדו של המנוח. עובדות אלה, יש בהן לסתור את גירסתו המאוחרת של המערער כאילו אחר ביצע את מעשה ההרג של המנוח וברח מהמשרד מבלי שאיש ראה אותו.

מן העדויות שבאו בפני בית המשפט עולה, שאין זה מתקבל על הדעת שהיה אדם נוסף במשרד משך אותו לילה מבלי שהשוטרים יבחינו בו. וגם זאת, אין זה מתקבל על הדעת שהיה אדם נוסף שהצליח להתחמק מהמשרד אשר היה מוקף על ידי אנשי משטרה. בהקשר זה יודגש, שלגירסת המערער אותו אדם שלישי נמצא עמו במשרד עד סמוך לכך שהמערער הסגיר את עצמו ובשלב זה היה המשרד בודאי מוקף על ידי אנשי המשטרה. אני מזכיר זאת, נוכח טענת הסנגורית של המערער בפנינו, כי קיימת אפשרות שאותו אדם שלישי הצליח להתחמק מהמשרד זמן קצר אחרי הירי במנוח, שעה שהשוטרים טרם התארגנו להקיף את המשרד ולהשגיח על כל היוצא ובא ממנו.

אגב, לו גירסתו זו של המערער היתה נכונה, למה לא טען כך המערער עוד באותו ערב, ולמה היה לו להתבצר במשרד ובמשך כתשע שעות להמנע מלהסגיר את עצמו? ולמה היה לו להודות שהוא אשר ירה במנוח וגרם למותו? אכן, הנסיבות מלמדות שצדק בית המשפט המחוזי, כשקבע שהגירסה בדבר היות אדם שלישי אשר ירה במנוח הינה גירסה דמיונית ואינה מתקבלת על הדעת.

ד.עם הסגרתו את עצמו, מסר המערער לאנשי המשטרה את האקדח ומשתיק הקול אשר היו ברשותו. על פי הודעותיו, הוא הביא אקדח זה עמו בבואו למשרד המנוח. בדיקה של אקדח זה וכן של תרמילים שנמצאו במקום וקליעים שנמצאו בגופת המנוח, הראו, על פי בדיקה בליסטית שנערכה, שמהאקדח אותו מסר המערער נורו היריות שכתוצאה מהן מצא המנוח את מותו (חמש ירייות, שתיים בקדמת אפרכסת אוזן ימין ושתיים בגב ימין). המערער לא חלק בגירסאותיו השונות שמאקדח זה נורו היריות הקטלניות כלפי המנוח.

4.הצטברות העובדות כמתואר - הודאת המערער כי הרג את המנוח, התנהגותו משך ליל המקרה, הבאתו עמו אקדח אשר ממנו נורו היריות הקטלניות במנוח, ושלילת טענותיו כאילו פעל מתוך הגנה עצמית, או כי אדם שלישי היה במקום וירה במנוח - כל אלה מצביעים ברורות על כך שהמערער הוא אשר ירה במנוח וגרם למותו. מנסיבות המקרה ברור, שהיה זה ירי מכוון במנוח באקדח שהוכן מראש לצורך זה על ידי המערער, ומבלי שיש אינדיקציה או טענה כלשהי להתגרות מצד המנוח. נתקיימו, על כן, במעשה הירי של המערער במנוח האלמנטים של "כוונה תחילה" במובן החוק.

מכאן, שדין הערעור על ההרשעה להדחות.

5.גם הערעור על העונש, דהיינו על הקביעה שעונש מאסר העולם שהוטל על המערער יהיה מצטבר לעונש שהוא מרצה עתה, דינו להדחות.

בעת ביצוע מעשה הרצח היה המערער בחופשה קצרה מעונש מאסר לתקופה ארוכה אותו ריצה בגין שורה של עבירות, כולל עבירות של שוד מזויין. ריצויו של עונש מאסר זה אמור להסתיים בשנת 2007. למערער, אשר הינו יליד שנת 1951, שורה של הרשעות קודמות - 29 במספר בגין 56 עבירות.

חפיפת עונש מאסר העולם לעונש שמרצה עתה המערער, כמוהו כביטול יתרת העונש לתקופה ארוכה שעליו לרצות בגין העבירות הקודמות. אין, לדעתנו, הצדקה לכך. כפי שקבע בית משפט זה במספר הזדמנויות, כשמוטל על נאשם עונש מאסר עולם בגין עבירה אחת, אין מניעה משפטית שבית המשפט יטיל עונש נוסף במצטבר בגין עבירה או עבירות נוספות שעבר, אם הנסיבות מצדיקות עונשים מצטברים (ראו ע"פ 35/89, 44/89 לוגסי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 238; ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום , פ"ד מו(2) 189; ע"פ 356/96

עמיר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 638). כך הוא בודאי, כשאדם מרצה עונש מאסר והוא מבצע עבירה אחרת אשר גם בגינה נגזר עליו עונש מאסר ואחד משני עונשי המאסר הוא מאסר עולם. בענייננו, נוכח הרשעותיו הרבות של המערער, והעובדה שאת העבירה ביצע בעת היותו בחופשה מהכלא כשעליו לרצות עוד 12 שנות מאסר, ובהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מוצדקת קביעת בית המשפט המחוזי בדבר הצטברות העונשים.

הערעור, על שני חלקיו, נדחה.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה. ש ו פ ט ת

השופט י' אנגלרד :

אני מסכים. ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.