בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5960/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת
ד' ברלינר
המערער:
גיוי קורקורשוילי
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 8075/02 מיום 10.7.06 (ניתן על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי)
תאריך הישיבה:
כ"ט באדר התשס"ז (19.3.07)
בשם המערער:
עו"ד יעקב חודורוב
בשם המשיבה:
עו"ד זיו אריאלי
פסק דין
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי
1.
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ח' סלוטקי) בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק) וזוכה מעבירה של שימוש ברכב ללא רשות לפי סעיף 413(ג) לחוק. על פי המתואר בכתב האישום, נהג המערער ברכב בסמוך לשעה 6:00 בבוקר, מכיוון אופקים אל באר שבע. בהגיעו לצומת דרכים, נכנס המערער לצומת במהירות בניגוד לאור אדום ברמזור, בכוונה להמשיך בנסיעתו ישר. בה בעת נכנס לצומת באור ירוק רכב מסחרי (להלן: הרכב המסחרי ), מימינו של המערער. המערער התנגש ברכב המסחרי. רכבו של המערער נזרק לצד שמאל ועלה על אי תנועה ואילו הרכב המסחרי נדחף לימין והתהפך. כתוצאה מן התאונה נהרגו נהג הרכב המסחרי (להלן: המנוח ) וכן אדם שנסע ברכבו של המערער וישב במושב האחורי. כמו כן נפצעו באורח קשה המערער ושני נוסעים נוספים ברכבו. לשני הרכבים נגרם נזק רב. המערער הואשם בכך שהתאונה, על תוצאותיה הקטלניות, ארעה עקב פזיזותו ובשל כך שנהג תוך השפעה של משקאות משכרים ונכנס לצומת באור אדום ובמהירות מופרזת.
2.
בית המשפט המחוזי בחן תחילה אם אמנם נכנס המערער לצומת עת היה ברמזור אור אדום. לעניין זה העידה עדה בשם אילנה (להלן: אילנה ) כי בדומה למערער, נסעה אף היא בכביש מכיוון אופקים לבאר שבע ביחד עם חברתה, חגית (להלן: חגית ). כשהגיעה לצומת בה ארעה התאונה, היא האטה, מכיוון שהרמזור האיר באדום. היא הבחינה ברכבו של המערער, שנסע, לדבריה, מהר מאד, ראתה אותו עוקף אותה, נכנס לצומת באור אדום ומתנגש ברכב אחר. אילנה מסרה את אמרתה הראשונה לשוטר, שערך את הדו"ח במקום התאונה מיד בסמוך לאחריה. היא חזרה על דבריה אלה פעם נוספת במשטרה וכן במסגרת עדותה בבית המשפט: "אני זוכרת בוודאות" – כך העידה – "שהיה אור אדום וכשראיתי את הרכב האפור [רכבו של המערער] נוסע במהירות, אמרתי לעצמי, אלוהים הוא יכול להיכנס לצומת באור אדום ולעשות תאונה כי הוא לא יספיק להאט, וכשהיתה התאונה, אמרתי לעצמי, אלוהים הוא עשה תאונה". היא חזרה במדויק על הדברים אף כשנקראה להעיד בפני בית המשפט בשנית, על ידי בא כוח המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של אילנה הותירה עליו רושם מהימן וכי אין לו ספק כי היא תיארה את שראו עיניה באופן מדויק ככל שעלה בידיה. בית המשפט הדגיש לעניין זה כי אילנה מסרה את גרסתה לראשונה במקום התאונה, מייד לאחר התרחשותה; כי מדובר בעדה ניטרלית, שלא הכירה את המערער או את מי מהמעורבים בתאונה היכרות קודמת; כי אילנה נסעה בכיוון נסיעתו של המערער ולפיכך יכלה להעיד על אשר הורה הרמזור בכיוון נסיעתו; כי עדותה היתה עקבית וכי היא חזרה על דבריה בשתי הודעותיה במשטרה ובשתי הפעמים בהן זומנה להעיד בפני בית המשפט.
3.
עדותה של אילנה נתמכה בשתי עדויות נוספות. הראשונה – עדות חברתה, חגית, שנסעה עימה ושהתה עימה ברכבה בעת קרות התאונה. חגית העידה כי קצת לפני הגיען לצומת הרלבנטית האטה אילנה את רכבה, שכן היה אור אדום ברמזור. היא עצמה הסיטה את מבטה לימין לרגע ועל כן לא ראתה את עצם התרחשות התאונה, אולם כששמעה את הרעש שנגרם, שבה והישירה את מבטה וראתה את הרכב המסחרי מוטל הפוך בצומת. כן ראתה היא, על פי עדותה, כי הרמזור עדיין האיר באור אדום. בית המשפט קבע כי אף חגית היא עדה ניטרלית וכי עדותה מהימנה עליו. העדות השניה שתמכה בעדותה של אילנה נמסרה מפיו של העד יניב (להלן: יניב ), נהג שהגיע אף הוא לצומת בה ארעה התאונה ברכבו, כשבכוונתו לפנות שמאלה בצומת. יניב העיד כי כשהגיע לצומת היו שלושה הבהובים אחרונים של אור ירוק, וכי הגם שהיתה לו אפשרות לעבור הוא בחר לעצור, שכן היו עימו ברכבו אשתו ובנו התינוק. אז ארעה התאונה לנגד עיניו. יניב העיד כי ראה את הרכב המסחרי נוסע מימינו, ישר, באור ירוק וכי ראה את רכבו של המערער נוסע במהירות גבוהה – "טס" – כדבריו. יניב הסיק כי מאחר שלו עצמו היה אור ירוק, הרי שלרכב המערער, שבא משמאלו, היה אור אדום. בית המשפט מצא כי העד יניב הותיר רושם מהימן ביותר. אף לגביו הודגש כי מ דובר בעד ניטרלי ואמין.
לעניין מהירות נסיעתו הגבוהה של המערער בהתקרבו לצומת נסמך בית המשפט, נוסף על עדותם של אילנה ושל יניב, גם על עדותו של בוחן התנועה, שהעריך כי סביר שהמערער נסע במהירות הקרובה ל- 90 קמ"ש .
4.
בית משפט קמא הוסיף ובחן את גירסתו של המערער, תוך שהוא דן בסתירות שונות שניתגלו בין אימרותיו. כך, מסר המערער באימרתו הראשונה כי הגיע מחוץ לעיר ונסע במהירות של 90 קמ"ש ואילו באימרתו השניה, שנגבתה כחודש וחצי לאחר התאונה, שינה המערער את גרסתו וטען כי נסע במהירות של 60- 70 קמ"ש וכי לפני היכנסו לצומת האט את מהירותו ל- 40 קמ"ש בלבד. כשנשאל המערער לפשר השוני בין אימרותיו, השיב הוא כי הדבר נובע מכך שאת עדותו הראשונה מסר בבית החולים לאחר התאונה: "הייתי בהלם" – כך מסר המערער – "הייתי מבולבל, לא הייתי מבין מה קורה וגם לא זכור לי נכון המסלול של הנסיעה". המערער נשאל גם מדוע תיאר בהודעתו הראשונה, תרחיש של התאונה, השונה ממה שארע בפועל, ואף על כך השיב כי "זה מראה שהייתי נורא מבולבל, הייתי בהלם מכל מה שקרה". בהמשך שב וחזר על הדברים: "אני לא חושב שבמצב שהייתי בו, היה לי זמן לחשוב או מצב רוח לחשוב. הייתי נורא מבולבל". המערער הכחיש כי שתה משקאות אלכוהוליים, וטען כי שתה בערב שישי (ערב התאונה) בקבוק יין קידוש עם אביו. בעדותו שינה המערער את גירסתו וטען כי שתה "אולי... חצי או שלושת רבעי כוס יין", כי יחד עימו ועם אביו שתו מן הבקבוק עוד שני חברים של אביו והסביר כי, מכל מקום, מדובר ביין קידוש שאחוז האלכוהול שבו נמוך. אשר להמשך קורותיו עד לארוע התאונה העיד המערער כי בסביבות השעה 23:00-24:00 יצא לבילוי עם חבריו בבאולינג, וכי הם שהו שם עד מעט לפני השעה 6:00 בבוקר. עם זאת, הכחיש המערער כי שתה אלכוהול במסגרת הבילוי: "אני לא זוכר מה שתיתי באותו יום, אך מה שאני שותה בדרך כלל זה מיץ מנגו או מיץ אשכוליות. אולי האחרים שתו בירה". המערער נתבקש להסביר כיצד יתכן ששני רופאים שבדקו אותו בבית החולים העידו כי מפיו נדף ריח אלכוהול וכי הוא היה נתון תחת השפעת אלכוהול, והשיב על כך כי יתכן שהריח נבע מכוס היין ששתה עם אביו או מן המסטיק שהיה בפיו.
בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המערער הותירה עליו רושם שלילי ביותר. כן דחה בית המשפט את עדותו של עד ההגנה מרדכייב (להלן: מרדכייב ), שבילה עם המערער ערב התאונה והיה עימו ברכב בעת שהתרחשה. נפסק כי עדויותיהם של המערער ושל מרדכייב לגבי הקורות אותם בליל התאונה הן מבולבלות ותמוהות ואינן מעוררות כל אמון. עוד נפסק כי אין לקבל את גירסתו של המערער בעניין השתייה החריפה. בסיכומם של דברים - בהתבססו על עדותה של אילנה שנתמכה בשאר עדויות התביעה ותוך שהוא דוחה בחוסר אמון את עדויות המערער ומרדכייב – קבע בית המשפט כי המערער נכנס לצומת כשאור אדום דולק ברמזור בכיוון נסיעתו, ואילו המנוח נכנס לצומת ברכבו המסחרי כשבכיוון נסיעתו דולק אור ירוק. עוד קבע בית המשפט כי המערער נכנס לצומת במהירות גבוהה.
5.
לעניין שכרותו של המערער, הסתמך בית המשפט על דגימת דם שנלקחה מן המערער, ובה נמצא בדמו אלכוהול בריכוז של 15 מ"ג לכל 100 מ"ל דם. דגימת הדם ניטלה מן המערער בשעה 12:00 בצהריים, לאמור כשש שעות לאחר אירוע התאונה . בית המשפט ערך חישוב, בהסתמך על נתון זה ועל ההנחה כי המערער נמנה על אלה שמפרקים אלכוהול בערך הנמוך ביותר (8% לשעה), והגיע למסקנה כי בעת התאונה היו בדמו של המערער 63 מ"ג לכל 100 מ"ל בדם, כלומר מעל לרמה של 50 מ"ג אלכוהול במאה מיליליטר של דם, הקבועה בתקנות השכרות. בית המשפט הוסיף ומנה ראיות נוספות, מלבד בדיקת הדם האמורה, המלמדות על שכרותו של המערער. ראשית, ציין בית המשפט את קביעות הרופאים שראו את המערער בהיכנסו לבית החולים ובהמשך הטיפול בו, ולפיהן נדף ממנו ריח אלכוהול והוא היה נתון תחת השפעת אלכוהול. ד"ר פרידמן, שטיפל במערער מיד עם הגיעו למיון, רשם בדו"ח שמילא לגבי מצבו של המערער "כעת ישנוני... ריח אלכוהול מהפה". גם ד"ר גרינברג, רופא נוירוכירורג שהיה אחראי על צוות הטראומה שטיפל במערער, התרשם כי המערער מצוי תחת השפעת אלכוהול. בית המשפט הוסיף וציין את הבלבול שהראה המערער באשר להבנת התאונה וכן סברתו כי המנוח פנה ימינה בצומת. לבסוף, ציין בית המשפט את גרסתו הפתלתלה של המערער לעניין שתיית האלכוהול: כאמור, המערער ציין תחילה כי שתה עם אביו בקבוק יין. בהמשך שינה גירסתו וציין כי את בקבוק היין שתו הוא ואביו עם אנשים נוספים וכי הוא עצמו שתה רק חצי כוס. בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבל את גרסת המערער, שכן אם היה המערער שותה רק חצי כוס יין, כגרסתו, לא ניתן היה למצוא אלכוהול בדמו כ-13 שעות לאחר השתייה. עוד קבע בית המשפט כי תשובותיו המתחמקות של המערער לעניין ריח האלכוהול שנדף מפיו והסברו, שלא נתקבל על דעת בית המשפט, לפיו ריח האלכוהול מפיו נבע ממסטיק שלעס – כל אלה תומכים במסקנה כי המערער היה שיכור בעת התאונה. לאור האמור קבע בית המשפט כי המערער נהג בעת התאונה תחת השפעת משקאות משכרים.
6.
לעניין מצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה – בית המשפט הדגיש כי המערער נכנס לצומת בניגוד לאור אדום, שדלק ברמזור ברציפות עוד קודם שהגיע לצומת. אין המדובר, כך הודגש, במצב בו נכנס נהג לצומת באור אדום שזה עתה התחלף, משום שלא היה ער די צרכו ולא התכונן לעצירה לפני הצומת. המערער לא האט, אפוא, את רכבו בהתקרבו לצומת אלא עקף את רכבה של אילנה ונכנס לצומת במהירות גבוהה, תוך שהוא מתעלם מן האור האדום שברמזור. בעשותו כן, נטל המערער סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת תאונה קטלנית. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין ספק כי התקיים אצל המערער היסוד הנפשי של מחשבה פלילית במצב נפשי של פזיזות, היינו אדישות או לפחות קלות דעת, וזאת גם אלמלא היה נקבע כי באותה עת היה הוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים. על יסוד כל אלה הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת ההריגה שיוחסה לו בכתב האישום.
7.
בבואו לגזור את עונשו של המערער שקל בית המשפט, מחד גיסא, את הנימוקים לזכותו של המערער. צוין כי המערער נשוי ואב לתינוק בן חודש וחצי, עובד זה מספר חודשים בעבודה קבועה. שירות המבחן התרשם כי המערער עושה בשנים האחרונות מאמצים לפתח את עצמו ואת משפחתו באופן תקין ונורמטיבי. הודגש כי המערער הודה באחריותו להתרחשות התאונה ולקח אחריות מלאה על תוצאותיה הקשות, וכי ההליכים המשפטיים היוו גורם הרתעתי עבור המערער. שירות המבחן העריך כי, לאור מצבו הנפשי של המערער, שליחתו למאסר בפועל תהווה גורם הרסני עבורו ולפיכך המליץ להטיל עליו מאסר לריצוי בעבודות שירות ומאסר מותנה בשילוב פיקוח. מאידך, ציין בית המשפט את חומרתה הרבה של העבירה בה הורשע המערער וכן את תוצאותיה הקשות. כן הודגשה חובתם של בתי המשפט לתרום את חלקם למאבק הלאומי בקטל בדרכים תוך הגנה על הציבור ועל הקורבנות הפוטנציאלים. בסיכומו של דבר החליט בית המשפט לדון את המערער לשלוש שנות מאסר בפועל. כן גזר הוא על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופסל אותו מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנה.
הערעור
8.
הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד העונש שנגזר על המערער. המערער סבור כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של הריגה. הוא יוצא כנגד קביעתו של בית משפט קמא לפיה הוא נכנס לצומת כאשר דלק אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו, וסבור, לעניין זה, כי לא היה מקום להעדיף את עדויותיהם של העדים אילנה ויניב על פני עדותו של העד מרדכייב, שהעיד מטעמו. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כשקבע, אף זאת בהסתמך על עדויות אילנה ויניב, כי המערער נהג במהירות מופרזת באזור התאונה. המערער מוסיף וטוען כי לא היה בסיס לקביעה לפיה נהג ברכבו בעודו שיכור. המערער טוען לעניין זה כי לא ניתן היה להסתמך על רישומי רופאי בית החולים בלבד, אלא נדרשה תמיכה עובדתית נוספת לביסוס הקביעה. עוד יוצא המערער כנגד הקביעה לפיה התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה. לבסוף טוען הוא כי העונש שנגזר עליו חמור מדי, וכי בית המשפט שגה בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן לגביו. המערער סבור כי היה מקום להתחשב בעברו הנקי, יחסית, בחלוף הזמן הרב מאז התאונה, בנסיבותיו האישיות ובשינויים המהותיים שחלו בחייו עד למועד גזר הדין. כן טוען הוא כי המנוח, שהיה מעורב בתאונה עימו, נהג ברשלנות וכי היה מקום להביא זאת בחשבון כנימוק להקלה בעונשו.
9.
דין הערעור להידחות. אכן, במקרה הנדון נפלו פגמים חמורים בכל הקשור להליך נטילת בדיקת הדם מן המערער לשם הוכחת שכרותו. כפי שציין בית המשפט קמא, ניטלה דגימת הדם מן המערער במקרה הנדון שלא בהתאם להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק החיפוש ). כידוע קבע בית משפט זה (מפי חברי השופט לוי) כי מיום שנכנס חוק החיפוש לתוקפו, ניתן לבצע בדיקת שיכרות אך ורק על פי המתווה שנקבע בחוק זה (ע"פ 1641/04 לאוניד לוין נ' מדינת ישראל , פ"ד נט (3) 785 וכן ע"פ 398/04, 7237 מ"י נ' בניאשווילי , תק-עליון 2004(4) 2831). בין העקרונות שקובע חוק החיפוש ניתן למנות את הדרישה להקדים ולקבל את הסכמת החשוד לעריכת חיפוש בגופו וכן שורה של פעולות נלוות: את ההוראה ליטול דגימת דם צריך לתת קצין משטרה ולא שוטר מן השורה; יש להסביר לחשוד את זכותו שלא להסכים לחיפוש ותוצאות סירובו; הרופא שנוטל את דגימת הדם צריך להיות משוכנע כי לקיחת הדם אינה כרוכה בפגיעה בבריאותו של המערער; וכן יש לבחון את האפשרות להסתפק בחיפוש פחות חודרני, למשל בדיקת נשיפה או בדיקת שתן. במקרה שלפנינו, ציין בית משפט קמא כי דגימת הדם נדרשה על ידי בוחן משטרה ולא על ידי קצין, אך על אף זאת, נשמר חלקם העיקרי של עקרונות חוק החיפוש, לאמור: קיומה של עילת חיפוש, קבלת הסכמת המערער לבדיקה ועריכת הבדיקה על ידי רופא באופן הנדרש בחוק (השוו לפרשות לאוניד לוין ו בניאשווילי הנ"ל).
אלא שבמקרה זה פגם חמור יותר נוגע לכך שהמשטרה נמנעה ליטול מן המערער דגימת דם בסמוך לאחר התאונה . אין חולק כי המערער היה נתון בפיקוח רפואי רצוף מיד לאחר התאונה, ואולם על אף האמור ניטלה ממנו דגימת הדם רק שש שעות לאחר התאונה . מחדל זה של המשטרה חִייב את בית המשפט להידרש לחישובים מחישובים שונים, בניסיון לאמוד את רמת האלכוהול בדמו של המערער בסמוך לתאונה. בית המשפט קמא הניח, אמנם, לטובת המערער, כי הוא נמנה על אלה שמפרקים אלכוהול בערך הנמוך ביותר; אולם כשמדובר במשפט פלילי, בפרט בנסיבות המתוארות – כשניתן היה ליטול דגימת דם מן המערער מיד לאחר התאונה או בסמוך אליה, ראוי היה למשטרה להציע תשתית ראייתית חד משמעית בעניין זה. כפי שיפורט להלן, סבורני כי דין הרשעתו של המערער לעמוד בעינה על אף פגמים אלה. יחד עם זאת, טוב יהיה אם תקפיד המשטרה, במידת האפשר, על ביצוע בדיקת דם להוכחת שכרות בסמוך ככל הניתן למועד התאונה וזאת תוך שמירה על הוראות חוק החיפוש, שאם לא כן יתכנו מקרים בהם לא יהיה מנוס מזיכויו של נאשם בשל מחדלי המשטרה.
11.
כאמור, הגעתי למסקנה כי הרשעתו של המערער בדין יסודה על אף הליקויים שפורטו בעניין נטילת דגימת הדם. הרשעת המערער נסמכת על שורה של ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט קמא, בהסתמכו על התשתית הראייתית שהובאה בפניו. בית המשפט קבע כי המערער נכנס לצומת כאשר הרמזור בכיוון נסיעתו האיר באור אדום, בחוסר אכפתיות כשהוא נהג במהירות מופרזת ובעת שנהגים אחרים נהגו אחרת. קביעות אלה נסמכו על גרסתם של מספר עדי ראייה לתאונה: אילנה, חגית ויניב. בית המשפט קמא שמע עדים אלה, שוכנע כי מדובר בעדים ניטרליים וכי עדותם עקבית, מדויקת ומהימנה ולפיכך רחש להם אמון. הקביעה לפיה נהג המערער במהירות גבוהה נסמכה גם על עדות בוחן התנועה ועל האמרה הראשונה שמסר המערער בסמוך לאחר התאונה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המערער נהג ברכבו כשהוא נתון להשפעת אלכוהול. קביעה זו נתבססה על מספר ראיות, נוסף על ניתוח ממצאי בדיקת הדם שניטלה מן המערער שש שעות לאחר התאונה, ובהן: התרשמותם של הרופאים שטיפלו במערער בבית החולים ורישומיהם בנדון; נסיבות התאונה כפי שפורטו לעיל; סימני ההתנהגות – הבלבול בו היה שרוי המערער, כפי שעלה מאימרותיו ומעדותו-שלו; וכן גרסאותיו הסותרות באשר לכמות האלכוהול ששתה בערב התאונה. גרסאותיהם של המערער ושל עד ההגנה מטעמו – מרדכייב – נדחו מכל וכל על ידי בית המשפט. עדויותיהם נמצאו מבולבלות ותמוהות ונקבע כי הן אינן מעוררות כל אמון. זאת ועוד. בית המשפט מצא כי באימרותיו של המערער עצמו יש משום חיזוק לגרסת התביעה: המערער מסר, באימרתו הראשונה בסמוך לאחר התאונה, כי נהג במהירות של כ- 90 קמ"ש (מהירות הגבוהה מן המהירות המותרת באזור התאונה) וכן מסר, כאמור, גרסאות שונות באשר לכמות האלכוהול ששתה בערב התאונה. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, בהסתמך על העובדות המפורטות, כי המערער, שנכנס לצומת במהירות גבוהה ותוך שהוא מתעלם מן האור האדום שברמזור, נטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של תאונה קטלנית, ונתקיים בו היסוד הנפשי של פזיזות (לאמור: אדישות או לפחות קלות דעת), הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה, וזאת בין אם היה נתון באותה עת תחת השפעת משקאות משכרים ובין אם לאו. לא מצאתי, אפוא, כל עילה להתערב בממצאיה של הערכאה המבררת או במסקנותיה המשפטיות.
הנה כי כן, הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה במקרה שלפנינו נשענת על מארג ראייתי איתן, המורכב מצירופן של עדויות ניטרליות ומאמרותיו המסבכות של המערער-עצמו. גם אם נתעלם מתוצאותיה של בדיקת הדם שניטלה מן המערער, הרי שדי ביתרת הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי כדי לבסס את הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה.
12.
אשר לערעור על גזר הדין: בית המשפט המחוזי דן, כאמור, את המערער לשלוש שנות מאסר בפועל. כן גזר הוא על המערער 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופסל אותו מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנה. שקלתי את טענות המערער, אולם לא מצאתי כל עילה להתערב בעונש שהושת עליו. עונש זה משקף את רמת הענישה המקובלת, ומאזן כיאות בין חומרת העבירה בה הורשע המערער לבין נסיבותיו האישיות. לאור האמור הייתי מציע, אפוא, לחברי לדחות את הערעור.
המשנה-לנשיאה
השופט א' א' לוי :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברלינר :
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, ה' בתמוז התשס"ז (21.6.07).
המשנה-לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת