ע"פ 5971/09 ראפת טויל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וגניבת רכב, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2), 332(2) ו-415ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום שעמד בבסיס ההרשעה נטען, כי בתאריך 29.5.08, בשעת צהריים, שעה שנהגה של משאית פרק ממנה סחורה אותה נשא לחנות, התניע המערער את המשאית ונמלט עמה. בעקבות כך החל מרדף אחר הרכב הנמלט, עד שבצומת שלפני כביש המנהרות נאלץ המערער לעצור ברמזור. בעקבותיו עצרה מכוניתם של הרודפים, ואז הסיע המערער את המשאית לכיוון אותו רכב, פגע בו וכן בידו השמאלית של אחד מאלה שביקשו לעצור אותו (להלן: המתלונן). המערער החל נוסע בנתיב הנגדי לכיוון נסיעתו, תוך שהוא אינו מציית לאור אדום ברמזור, ולאחר כשלוש מאות מטרים עצר והחל בורח רגלית, עד שנלכד. בעקבות הרשעת המערער דן אותו בית המשפט המחוזי ל-18 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מנהיגה במשך 3 שנים, קנס בסך 500 ש"ח ופיצוי לאדם בו פגע בסכום של 1,500 ש"ח.

בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש.

2.

במהלך משפטו הודה המערער כי אכן נהג במשאית שנגנבה מבעליה, אולם עשה זאת לבקשתו של אחר שביקשו להסיע את המשאית לחברון. גרסה זו לא זכתה לאמון לאחר שנמצא כי המשאית נגנבה בסביבות השעה 12:00, ולאחר כ-13 דקות אותרה על ידי מוקד איתוראן בבית צפאפה. לוח זמנים זה נמצא כלא תואם את לוח הזמנים שהציג המערער בחקירתו, ולפיכך, ומכוח הכלל בדבר חזקה תכופה, הורשע כמי שגנב את המשאית.

3.

באשר לפגיעה ברכב בו נסע המתלונן, טען המערער כי כלל לא הבחין ברכב זה, ועל כן משנדלק אור ירוק ברמזור החל בנסיעה והפגיעה ברכב האחר נגרמה עקב כך שהאחרון חסם את דרכו. גם גרסה זו נמצאה לא ראויה לאמון. נקבע, כי שעה שהמתלונן הגיע עם הרכב בו נסע ועמד לצידה של המשאית, יצר המתלונן קשר עין עם המערער וקילל אותו, ולפיכך, הבין זה האחרון כי מדובר בבעל המשאית המבקש למנוע את גניבת רכבו. בשלב זה החליט המערער למנוע את מעצרו, ועל כן הסיט את המשאית לעבר הרכב האחר, פגע בו בעוצמה, והמתלונן נחבל בידו. יתרה מכך, אם הפגיעה ברכב האחר היתה מבלי משים או אפילו בגין רשלנות של מי מהנהגים, אתה מצפה כי המערער יעצור כדי לברר את נסיבות התאונה ותוצאותיה. אולם המערער לא נהג כך, המשיך בנסיעה בנתיב הנגדי, ובשלב מסוים החל נמלט רגלית. כך לא נוהג מי שפעל לתומו, אלא מי שהבין כי נלכד בכף.

4.

כפי שעינינו רואות, הרשעת המערער התבססה על ממצאים שבעובדה אותם קבע בית המשפט המחוזי לאחר שהתרשם מהעדים שהופיעו בפניו באופן ישיר ובלתי אמצעי. אין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בממצאים מסוג זה. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם, הואיל והתוצאה המרשיעה היתה פועל יוצא של מארג ראיות אמין שהובא בפני בית המשפט.

העולה מהאמור, הוא כי שעה שהסיט המערער את רכבו ופגע ברכב בו נסע המתלונן, הוא עשה זאת במחשבה תחילה ותוך שהוא מודע גם לתוצאות האפשריות של מעשהו. בכך די כדי לקיים את היסוד הנפשי בעבירות לפי סעיפים 329 ו-332 לחוק העונשין (ראו לעניין זה ע"פ 217/04 חאפז אלקורען נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 2005), ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

5.

גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. אדרבא, נראה גזר הדין בעניינו כמקל במידה רבה, וספק אם הוא הולם את חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער.

התוצאה היא אפוא כי הערעור נדחה על שני חלקיו.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום ט"ז בשבט התש"ע (31.1.2010), עד לשעה 10:00.