ע"פ 5981/06 יורי וייסבלט נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערערים – יורי ויסבלט (להלן: יורי) וסטניסלב בוגומזוב (להלן: סטניסלב), בעבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדונו המערערים לשש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והם חוייבו לשלם פיצוי בסכום של 30 אלף ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 14 חודשים שעמד נגד סטניסלב, ונקבע כי הוא ישא בו במצטבר לעונש שהושת עליו בתיק זה.

על פי גרסת המשיבה אותה אימץ בית המשפט המחוזי, השוד בו מדובר התרחש ביום 17.1.06, בשעה 10:00. לחנות רהיטים בה שהה המתלונן, נכנסו שלושה אנשים שלאחר שיחה קצרה החלו לתקוף את קורבנם. נטען, כי יורי הלם על ראשו במוט ברזל, והמשיך והכה אותו באזור המותניים והגפיים. סטניסלב והמעורב השלישי הפילו את המתלונן על הקרקע, והכו אותו תוך דרישה כי יאמר להם היכן הוא מסתיר כסף. השלושה ערכו חיפוש בחנות, ולבסוף עזבו את המקום תוך שהם נוטלים עמם מחשב נייד, שעון יד מסוג "קרטייה" שענד המתלונן על ידו, וכן מכשיר טלפון סולולארי מסוג מוטורולה בצבע שחור. בעקבות התקיפה נגרמו למתלונן פצע וחתך בקרקפת, חבלות באזור הצלעות, ורגישות בכף היד ובשוק הרגל.

2.

התמונה שהצטיירה מעדויות המשיבה היתה זו:

א.

בשעה 11:30 לערך, הסיע נהג מונית (איברהים עתאמלה) שלושה צעירים דוברי רוסית, מאזור הצ'ק פוסט (בו מצוי עסקו של המתלונן), להדר הכרמל. משירדו השלושה מהמונית, הם הותירו מאחריהם כרטיס SIM של טלפון סלולארי, שבדיעבד התברר כי הוא שייך למתלונן (ראו עדות הנהג בעמ' 29 לפרוטוקול הדיון).

ב.

בשעה 12:00 לערך של אותו יום, הבחינו שוטרים בשני צעירים נכנסים לחנויות לממכר טלפונים בהדר הכרמל, והחלו לעקוב אחריהם. בשלב כלשהו עיכבו השוטרים את השניים – הם המערערים, ובחיפוש שנערך על גופו של יורי שהחזיק טלפון סלולארי בידו, נמצא מכשיר טלפון סלולארי נוסף שבהמשך זוהה על ידי המתלונן כמכשיר שנגנב ממנו, בין היתר, מאחר ובטלפון היה תצלום של בתו. את המכשיר הזה הסתיר יורי בתחתוניו.

חיפוש שנערך על גופו של סטניסלב גילה גם בתחתוניו ממצא מפליל, והכוונה לשעון היד שנגנב מהמתלונן (לעניין זה ראו ת/16). לאותם ממצאים (הטלפון והשעון) בתחתוניהם, נתנו המערערים הסברים שלא זכו לאמונו של בית המשפט, ולא מצאנו מקום או עילה להתערב בכך, הואיל וגם באוזנינו נשמעו הסבריהם כבדותות אותן אלתרו כדי להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעו.

ג)

בפי שני המערערים היתה טענה לפיה שהו בעת שהתרחש השוד המיוחס להם במקום אחר. יורי טען כי ישן בביתו, אולם את מי שהיתה עשויה לתמוך בגרסה זו – סבתו – לא טרחה ההגנה לזמנה להעיד. באשר לסטניסלב, הוא טען כי בשעה 09:45 נפגש עם חברתו בטכניון, והמתין לה שם עד שסיימה את עבודתה בשעה 12:00. גם אשה זו לא זומנה להעיד בבית המשפט, ובמהלך שיחה מבוקרת שהתקיימה בינה לסטניסלב היא אף נשמעה אומרת שבעת האירוע המערער לא היה עמה.

3.

סיכום האמור עד כה מלמד אפוא, כי זמן לא רב לפני שהמערערים נעצרו, נסעו שלושה דוברי רוסית (וכאלה הם המערערים), במונית מהצ'ק פוסט – בו התרחש השוד להדר הכרמל. הם הותירו אחריהם כרטיס SIM , והטלפון שכרטיס זה היה מותקן בו נמצא לאחר זמן קצר ביותר (בשעה 12:00 לערך) בתחתוניו של יורי. החזקת טלפון נוסף בתחתונים היא עובדה מוזרה ומפלילה, והיא מפלילה שבעתיים, כאשר גם שהיה בחברת יורי, סטניסלב, נמצא מחזיק בתחתוניו פריט אחר שנגנב במהלך השוד. ההיגיון מחייב כי נסיבות אלו אינן יכולות להיות תולדה של יד המקרה, ומשקלן כה מכריע עד שהמערערים היו צריכים להציע הסבר היגיוני, ברם זה שהוצע על ידם לא זכה לאמונו של בית המשפט המחוזי.

הנה כי כן, בפנינו מונחת הכרעת דין שכולה נסמכת על ממצאים שבעובדה אשר נקבעו בידי הערכאה הדיונית לאחר שזו התרשמה, באופן ישיר ובלתי אמצעי, ממהימנות העדים אשר הופיעו בפניה. בממצאים מסוג זה, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים, לא מצאנו כי עניינם של המערערים נמנה עמם. יתרה מכך, אנו סבורים כי התוצאה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היתה בלתי נמנעת, הואיל ולא רק אותו מארג ראיות בו עסקנו עד כה עומד לחובת המערערים, אלא גם פעולות זיהוי שגם אם נפל פגם בחלק מהן, יש באלו כדי לסלק כל ספק בדבר היותם של המערערים שניים מבין אלה שתקפו את המתלונן ושדדו אותו.

בתאריך 10.1.06 נערך מסדר זיהוי בתמונות (ראו 5/8) בו נכח סנגור, ובמהלכו הצביע המתלונן על סטניסלב תוך שהוא אומר: "זה הבחור ששדד אותי וחיטט במגירות בתוך העסק ועל זה מסרתי תלונה ועדות במשטרה". זמן קצר לאחר מכן נערך מסדר זיהוי בתמונות בו שולבה תמונתו של יורי (ראו ת/6). הפעם הצביע המתלונן על תצלומו של אחר, אולם הוסיף: "נדמה לי שזה היה הבחור עם הקפוטשון, אני לא בטוח". זמן קצר ביותר לאחר מכן, וכאשר הסנגור כבר לא היה בחדר בו נערך מסדר הזיהוי, ביקש המתלונן לשוב ולעניין בתצלומים, והפעם הצביע על תצלומו של יורי תוך שהוא אומר: "זה הבחור השני שהיה אצלי בחנות" (ראו המזכר ת/16). מסדר זיהוי זה, חרף התהיות שהעלו באי כוחם של המערערים כנגד כשרותו, זכה לאמונו של בית משפט קמא, שקבע בעמ' 5 להכרעת הדין: "הסבריו של המתלונן, שנחקר חקירה נגדית לא קצרה בעניין הזיהוי השגוי ותיקונו לאחר מכן, וכך גם עדותו של העד סגל [ השוטר שערך את המסדר ], הניחו את דעתי שהמדובר בטעות כנה. יש לזכור שהזיהוי השגוי היה מסויג ולא היה ודאי, והמתלונן ראה צורך לחזור ולבדוק את עצמו בעיון בתדפיס במקום צג המחשב, וכן באפשרות לכיסוי חלקו העליון של הראש, כדי לדמות את כיסוי הראש שהיה לנאשם בשעת השוד".

באי-כוח המערערים טענו כי משטרת ישראל נמנעת, כעניין שבשגרה, מלבצע מסדרי זיהוי חיים, ומסתפקת במסדרי זיהוי בתמונות. אם טענה זו נכונה היא, ראוי כי היועץ המשפטי ייתן עליה את הדעת, הואיל והיא נוגדת את ההלכה הנוהגת. ברם, בפרשה שבפנינו קיבל בית משפט קמא את גרסתם של עדי המשיבה, לפיה נעשה ניסיון לאתר ניצבים דומים למערערים לצורך קיומו של מסדר זיהוי חי, אולם הדבר לא צלח (ראו עמ' 4 להכרעת הדין). לפיכך, גם אם בביקורת הכללית על ביצועם של מסדרי זיהוי בתמונת יש ממש, אין בה כדי להועיל למערערים בנסיבותיה של פרשה זו.

4.

העולה מכל האמור הוא, שאותה מסקנה בשאלת אחריותם של המערערים בפלילים אליה הגענו נוכח הראיות הנסיבתיות, ובעיקר "החזקה התכופה", מקבלת משנה תוקף נוכח זיהויים של המערערים בידי המתלונן כמי ששדדו אותו. מכאן מסקנתנו כי הכרעת הדין ניצבת על בסיס איתן, ואין מקום כי נתערב בה.

5.

באשר לערעורים כנגד העונש – המערערים חטאו בעבירות מופלגות בחומרתן. בטבורה של עיר ולאור היום, הם נכנסו לעסקו של אדם, הפליאו בו את מכותיהם וגנבו ממנו את רכושו. על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי, היה יורי הדמות הדומיננטית בתקיפה, אולם, מנגד ניצב עברו הפלילי המכביד של סטניסלב. למערער זה הרשעות קודמות רבות במגוון של עבירות, הוא נשא בעונשי מאסר, ואת העבירות הנוכחיות ביצע זמן קצר בלבד לאחר ששוחרר מהכלא, וכאשר עמד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה. בנסיבות אלו אף אנו סבורים כי לא היה מקום לאבחן בין השניים בסוגיית העונש, כפי שלא מצאנו מקום להתערב בעונש גופו, אותו מצאנו מאוזן והולם.

אשר על כן, הערעורים נדחים.