ע"פ 5989/06 וסאם מרג'יה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

ערעור זה עוסק בתאונה קשה שארעה בכביש 75 ביום 14.8.05, בשעה 17:30 לערך. אותה שעה נהג המערער ברכב מסוג פונטיאק, מכיוון צומת נהלל לנצרת, ועל שולי הדרך צעד, בכיוון ההפוך, הולך רגל - ראובן שוסטר. על פי הנטען בכתב-האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת, סטה המערער לשולי הדרך מימין, ופגע עם דופן ימין בשוסטר ובמעקה הבטיחות. רגלו של שוסטר שנקטעה במקום, הועפה לעבר השמשה הקדמית של רכב המערער, ניפצה אותה וחדרה לרכב. שוסטר הובהל לבית חולים, שם נותח ונזקק לתהליך שיקום ממושך.

המשיבה טענה כי המערער גרם ברשלנותו לתאונה, כאשר נהג בקלות ראש וחוסר זהירות, לא היה ער למכלול הנסיבות שבכביש וסביבתו, וסטה מנתיב נסיעתו לשולים ללא כל סיבה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי המערער שעמד על כך שהיה מעורב בתאונה בה נפגע אדם, לא עצר במקום כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהגיש עזרה לנפגע.

בגין כל אלה ייחסה המשיבה למערער מספר עבירות: הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה ברשלנות שגרמה לנזק לאדם ולרכוש, סטייה מנתיב נסיעה וגרימת חבלה חמורה שלא כדין. לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים זיכה בית המשפט קמא את המערער

מעבירה של גרימת חבלה חמורה, והרשיעו ביתר העבירות. בערעור שבפנינו מלין המערער על הרשעתו, ולחילופין, כנגד העונש שהושת עליו: 10 חודשי מאסר, 20 חודשים מאסר-על-תנאי, 4 שנות פסילה בפועל, 12 חודשי פסילה על-תנאי וקנס בסך 5000 ש"ח.

באשר לערעור כנגד ההרשעה נטען, כי לא הוכח כלל שהמערער סטה לשולי הדרך, והסתמכות בית משפט קמא בעניין זה על עדותו של עורך-דין אבו-חאטום, היתה שגויה. המערער טען עוד, כי אין בתמונות ת/11 ו-ת/11א שהוגשו לבית המשפט, כדי לסייע באיתור מקום הפגיעה בהולך הרגל, הואיל והם לא לוו בדברי הסבר של הבוחן. כן נטען, כי המערער אמנם מסר בחקירתו שלא הבחין בהולך הרגל, אולם אין להסיק מכך כי התרשל בדרך נהיגתו. על פי השקפה זו, אף עדותו של שוסטר עצמו יש בה כדי להוכיח את חפות המערער. באשר לעבירה של הפקרה לאחר פגיעה נטען, כי המערער לא ידע כלל כי פגע באדם, ועמד על כך באיחור. בשלב זה סבר כי במקום לשוב למקום התאונה עדיף להוביל את הרגל הקטועה לבית החולים, מתוך תקווה כי ניתן יהיה לאחותה.

נקדים ונאמר כי לא מצאנו ממש בערעור זה. כאמור, התגונן המערער במהלך משפטו בטענה כי לא הבחין בשוסטר. דא עקא, לפי ממצאו של בוחן התנועה (ראו ת/13) והצילומים 4 עד 9 בת/10א', שוב אין ספק כי לרשות המערער עמד שדה ראייה למרחק של עשרות מטרים לפנים, ועל פי מדידת הבוחן – מעל 160 מ' . יתירה מכך, התאונה התרחשה בחודש אוגוסט, בשעות אור ובמזג אויר בהיר, ועל כורחך אתה תוהה כיצד לא הבחין המערער בהולך הרגל שצעד לקראתו. לעובדה זו לא היה בפיו של המערער הסבר, והרי עובדה זו לבדה מצביעה על כך שתשומת לבו הוסטה לעניין אחר, או שהוא פשוט נרדם (ראו הודעתו ת/12, בעמ' 3).

האפשרות האחרת לקרות התאונה היא שממניע נסתר החליט הולך הרגל להתפרץ לכביש, אף שהבחין ברכבו של המערער נע לקראתו (ראו דבריו בהודעה ת/17), ואם כך היה, כי אז יש ממש בטענות המערער כי לא סטה כלל לשולי הדרך. ברם, על מעקה הבטיחות שנמצא מימין לכיוון נסיעתו של המערער, נתגלו כתמי דם וסימני שפשוף עם צבע תכלת (צבע רכבו של המערער) - ראו תצלומים 1 עד 6 של ת/11), ואם תאמר כי אפשר שאת הסימנים הללו הותיר רכב אחר, הנה מתברר כי סימני השפשוף במכונית המערער תואמים בגובהם לאלה שנותרו על מעקה הבטיחות.

נוכח ראיות אלו, היה על המערער ליתן הסבר כיצד ומדוע ירד לשולי הדרך, ובמקום לעשות זאת הציע תשובה סתמית, לפיה לא חש ולא ידע כי היה מעורב בתאונה. והרי טענה זו מופרכת על פניה, הואיל וכאמור, כתוצאה מהתאונה נופצה השמשה הקדמית של רכבו, ורגלו הקטועה של שוסטר חדר מבעדה. כיצד נוכח כל אלה מוסיף המערער לטעון כי לא ידע שפגע באדם, ובא-כוחו מחרה מחזיק אחריו – הדבר נשגב מבינתנו.

מסקנתנו היא אפוא, כי התאונה נגרמה בעטיה של רשלנות המערער, וגם בהשגות כנגד ההרשעה בעבירת ההפקרה לא מצאנו ממש. זו השקפתנו גם ביחס לעונש. אם נדרשה ראייה נוספת כדי לאמת את ההנחה לפיה תרומתו של הגורם האנושי לתאונות הדרכים היא מכרעת, המקרה הנוכחי הוא הראייה הטובה ביותר לכך. ביום בהיר, בשעות אור, כאשר לרשותו עומד שדה ראיה ניכר לפנים, לא הבחין המערער בהולך הרגל האומלל שצעד לקראתו על שולי הדרך, ומאז נשתנו חייו של שוסטר ללא הכר. את התאונה הזו ותוצאותיה היה המערער יכול למנוע, לו רק נתן את דעתו לנעשה בדרך. משלא עשה, ונוכח רמת רשלנותו הגבוהה, אנו סבורים כי בעונש שהושת עליו אין חומרה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, ביום 11.2.07, עד לשעה 11:00. עד אז יוסיפו התנאים בהם שוחרר בערובה לעמוד בעינם.