ע"פ 5995/11 ראיד בדראן נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' גלעד ) מיום 11.7.2011 בת"פ 32508-02-11.

המערער הורשע ביום 30.5.2011 – על-פי הודאתו – בעקבות הליך גישור שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי בעבירות של היזק בחומר נפיץ לפי סעיף 454 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירות בנשק (החזקה) לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין ועבירות בנשק (נשיאה והובלה) לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, כשבוע לפני 28.1.2011, השיג המערער מאדם אחר מטען חבלה מאולתר המורכב מצינור מתכת כשהוא ממלוא בכדוריות מתכת (להלן: מטען החבלה ). המערער השיג את המטען כדי להשליכו על ביתו של קאסם עלי (להלן: המתלונן ), שהיה נשוי לאחותו. הסיבה בגינה רצה המערער להשליך את המטען על בית המתלונן נבעה מסכסוך שהתגלע בין המתלונן לאשתו, שבעקבותיו היא עזבה את הבית וחזרה להתגורר בבית הוריה.

ביום 28.1.2011 הניח המערער את מטען החבלה בחזית בית המתלונן (בו שהו בני המשפחה) בסמוך לשני רכבים שחנו בצמוד לו, השייכים למשפחת המתלונן, והדליק אותו על מנת לגרום להתפוצצותו. מטען החבלה התפוצץ וגרם לנזק כבד לשני כלי הרכב הנ"ל, רסיסים מהמטען התפזרו לכל עבר, פגעו בקירות הבית וגרמו להם נזק והרכבים שניזוקו הורדו מהכביש. עוד נטען בכתב האישום, כי בני משפחת המתלונן ומשפחת השכן היו בבתיהם בעת התפוצצות ופגיעת רסיסי המטען סיכנה את חייהם באופן ממשי.

תסקיר שירות המבחן מתאר את המערער כצעיר נורמטיבי בן 22, רווק, ללא הרשעות קודמות, עבד ותיפקד בצורה ראויה, בן למשפחה שבה זוג הורים ושישה ילדים נוספים. המשפחה אף היא מכובדת ונורמטיבית. המערער קיבל אחריות בפני קצינת המבחן והביע חרטה על מעשיו, שנעשו לדבריו, עקב פגיעה בכבודה של אחותו שגורשה על ידי המתלונן, דבר שגרם לו ולמשפחתו תחושות של השפלה. המערער החליט "להפחיד" את המתלונן כדי למנוע המשך השמצת משפחתו בכפר. למרות הודאתו, התייחסותו לעבירה היתה קונקרטית, ילדותית ומצומצמת וקצינת המבחן לא התרשמה כי הוא מבין באמת את חומרת מעשיו, משמעותם והשלכותיהם.

על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 4 שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת המעצר; 18 חודשי מאסר על תנאי לבל יבצע המערער במשך 3 שנים כל עבירת אלימות מסוג פשע או עבירות בנשק ופיצוי למתלוננים שהעידו בפני בית המשפט המחוזי - ניזאר קאסם עלי, ועלי עלי בסך של 15,000 ש"ח כל אחד.

בגזר הדין ציין בית המשפט המחוזי כי התחשב לקולה בעובדה שזהו מאסרו הראשון של המערער. בקביעת הפיצויים התחשב בית המשפט לגילו של המערער, בכך שלא יוכל להתפרנס במשך תקופת מאסרו ובכך שקביעת פיצויים במסגרת הליך פלילי אינה מונעת התחשבנות מדוקדקת במסגרת תביעה אזרחית. עוד התחשב בית המשפט בהודאתו המוקדמת של המערער במסגרת הליך הגישור, המהווה סימן לחרטה והפנמה של חומרת העבירה.

על גזר דין זה ערער המערער בפנינו. לטענתו, העונש שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לנסיבות האירוע לפיהם אחותו הצעירה שגורשה על ידי בעלה הועמדה בסכנת חיים של ממש בשל רכילות ושמועות שהפיצו בני משפחתו כנגדה על לא עוול בכפה. עוד טוען הוא, כי בית המשפט המחוזי לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי משפחת המערער ואף הוא עצמו עשו כל אשר לאל ידם להפסיק את מסע ההשמצות כנגד אחותו, אולם לאחר שמאמצים אלה לא עלו יפה, בחר המערער בדרך קלוקלת וחמורה זו של הנחת המטען ליד כלי הרכב על מנת להרתיע את משפחת המתלונן לבל ימשיכו במעשיהם. מטעמים אלה, מבקש המערער כי בית משפט זה יורה על הקלה משמעותית בעונש המאסר שהושת עליו. כן מבקש הוא מבית המשפט להורות על הפחתה משמעותית של סכומי הפיצוי שנגזרו עליו ודחיית תשלומם למועד שלאחר שחרורו, על מנת שרכיב ענישתי-חינוכי זה יהיה כנגדו ולא כנגד בני משפחתו.

המשיבה השיבה לערעור בדיון בפנינו וטענה, כי מדובר בעבירה חמורה וכי הענישה במקרה זה סבירה.

לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את הצדדים, החלטנו לקבל חלקית את הערעור ולהפחית את עונש המאסר שהוטל על המערער ל-3 שנות מאסר בפועל בלבד.

הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי

(לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 29.1.2009, פסקה 11)). במקרה הנדון, אין כל ספק, כי גם אם נפגע כבודה ושמה הטוב של אחות המערער, אין פגיעה זו מצדיקה, בשום אופן, שימוש בכלי משחית מסוכן העלול לפגוע בחפים מפשע כמו מטען החבלה שפוצץ המערער במקרה דנן. רק בנס לא נפגעו מהמטען שפוצץ בני המשפחות שהיו בבית, הגם שנגרם מהפיצוץ נזק רב לרכוש. ברי, אפוא, כי משהתפוצץ מטען חבלה, אין לדעת במי ובמה יפגע המטען ומכאן חומרת העבירה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי במקרה דנן איש לא נפגע ובמזל הנזק נגרם לרכוש בלבד. לכך יש להוסיף, כי מדובר בבחור צעיר ללא עבר פלילי, אשר הודה במיוחס לו בבית המשפט, וכי זהו מאסרו הראשון.

בנסיבות המקרה, ומבלי להפחית מחומרת העבירות שבהן הורשע, סבורים אנו, כי יש מקום כאמור להקל בעונשו של המערער, ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו על 3 שנים בלבד. יתר חלקי גזר הדין יוותרו על כנם.