פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בירושלים
בש"פ
6039/97
בפני:
כבוד השופט א' מצא
ה
עוררת
:
מדינת ישראל
נגד
המשיבים
:
1.
מוניר בן אברהם יוסף
2.
אשרף בן סמוח עודה
3.
אחמד בן סאלח סאלח
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בנצרת
מיום 12.10.97 בב"ש 1785/97
שניתנה
על ידי כבוד סגן הנשיא ע.ר. זועבי
תאריך
הישיבה: י"ג בתשרי תשנ"ח (14.10.97)
בשם
העוררת: עו"ד שרית טובבין
בשם
המשיב מס' 1: עו"ד מחמוד זועבי
בשם
המשיב מס' 2: עו"ד הישאם ביטאר
בשם
המשיב מס' 3: עו"ד תאופיק אבו-אחמד
החלטה
שלושת המשיבים הובאו לדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת על פי כתב אישום המייחס להם עבירות של סחר בסם מסוכן, החזקת סם מסוכן ועבירות נלוות. התביעה בחרה להגיש שני כתבי אישום, האחד נגד המשיבים 1 ו2- והשני נגד המשיב 3.
המעשה בתמצית: קצין משטרה התחזה כצרכן של סמים ובא בדברים עם המשיב 1 בדבר עריכת עסקת סם. המשיב 1 הסכים לספק לפונה כ100- גרם הרואין תמורת סכום מוסכם. באותו ערב נפגשו השניים במקום שבו נדברו מראש כדי לבצע את עסקתם. קצין המשטרה בא למקום בחברתו של שוטר אחר בתוך מונית, כשהשוטר האחר מתחזה כנהג מונית. המשיב 1 בא למקום בחברת שני המשיבים הנוספים. בשלב זה הוברר כי הסם המובטח עדיין איננו מצוי ויש עוד צורך להשיגו. לאחר המתנה ממושכת, שבה פעלו שני המשיבים הראשונים חליפות להשגת הסם, נמסרה לקצין המשטרה על ידי המשיב 2 חבילה שהכילה סם מסוג הרואין בכמות העולה כדי 99.4 גרם לערך נטו. בשלב זה הזדהה קצין המשטרה. המשיבים ברחו מן המקום; לאחר מרדף נלכדו המשיבים 1 ו3- ולאחר זיהויו במסדרי תמונות בחקירת המשטרה נעצר גם המשיב 2.
ביחד עם כתב האישום הגישה המאשימה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מעצרם של שלושת המשיבים. כבוד סגן הנשיא זועבי, שלפניו באה הבקשה, קבע כי יש ראיות לכאורה נגד שלושת המשיבים בגין העבירות שיוחסו להם בכתבי האישום, וכי ממילא יש כנגדם גם עילות מעצר כדין. עם זאת החליט כי בנסיבות העניין ניתן לשחרר את המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים מבלי ששחרורם יפגע בשלום הציבור. בהחלטה נקבע, כי כל אחד משלושת המשיבים יוכל להשתחרר בהפקדת ערבון או ערבות בנקאית בסך 50,000 ש"ח, ערבויות אישית וצד ג' בסך 100,000 ש"ח, וכן נקבעו בהחלטה תנאים מגבילים, שהעיקרי שבהם הוא מעצר בית בשעות הלילה, משעה 18:00 ועד שעה 06:00. לגבי תנאי אחרון זה נקבע שהוא יעמוד בעינו למשך ארבעה חודשים מיום השחרור.
כנגד החלטה זו הוגש ערר המדינה שלפני. לאחר שמיעת טענות הצדדים שמעה באת-כוח המדינה בעצת בית המשפט וחזרה בה מן הערר ככל שהוא מתייחס למשיב 3. אכן נראה כי על פי הראיות המצויות, חלקו של המשיב 3 היה משני ביחס לחלקיהם של המשיבים 1 ו2-. חלקו לאשורו יצטרך, כמובן, עוד להתברר במשפט, אך אין לשלול את האפשרות שאם תתקבל גירסתו, ולא תימצא עדות לסתור את גירסתו, יימצא לגביו, בסופו של דבר, כי לא היה בגדר מבצע-בצוותא עם המשיבים 1 ו2-, אלא כי נקלע לתוך ההתרחשות מבלי לדעת מראש את תכניתם של השניים, ובשלב מסויים (לאחר שנתברר לו כי השניים עומדים לבצע עסקת סמים) סייע להם.
סניגורו של המשיב 2 ביקש להגן על החלטתו של סגן הנשיא המלומד שלא מטעמיו. טענתו היתה שנגד המשיב 2 אין ראיות לכאורה. סניגורו של המשיב 1 הודה בקיום ראיות לכאורה נגד שולחו, אך טען שהמשיב 1 התרצה לבצע את עסקת הסם, לא מפני שהוא סוחר סמים שידו בכך, אלא מפני שפותה לדבר על ידי קצין המשטרה. בטענות אלה ביקשו סניגוריהם של המשיבים 1 ו2- לשכנעני, כי מוצדק להשאיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי.
עיון בטענות הצדדים הניח את דעתי שאין עילה מוצדקת להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של תשתית ראייתית מספקת לביסוס האישומים. גם בשאלת מניעיו של המשיב 1 להתקשר בעסקה הפלילית אינני אומר להתעמק. הלכה מיוסדת היטב היא, כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן, דינו של מי שעוסק בסחר בסם מסוכן להיעצר עד תום ההליכים. העבירה של הספקת סם בכמויות ניכרות ומן הסוג הקשה מקימה חזקה נגד המבצע שהוא מסכן את שלום הציבור. ניסיון החיים מלמד, שלגבי העוסק בסחר בסם מסוכן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הניסיון להיתלות בחידושיו של חוק המעצרים החדש ובחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, איננו מועיל. הסכנה לשלום הציבור הנובעת מסחר בסם מסוכן מחייבת להוסיף ולנהוג בסוחרי סמים על-פי ההלכה הקיימת. אכן, גם במקרים הללו יבדוק בית המשפט, כשיטתו, אפשרות של חלופה, ובאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ישתכנע שניתן להסתפק בחלופה ייטה ליישם אותה. במקרה שלפניי נראה, כי ביחס למשיב 3 אכן ניתן להסתפק בחלופת מעצר. אך תהיתי מה ראה סגן הנשיא המלומד כמצדיק הסתפקות בחלופת מעצר אף ביחס למשיבים 1 ו2-. הסם שבו מדובר הוא מהסוג הקשה, הכמות היא ניכרת ולמשיבים 1 ו2-, למרבה הצער, גם הרשעות קודמות ואף עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים. מהחלטתו של סגן הנשיא נובע כי הוא היה ער להלכה המנחה בסוגיה האמורה ובכל זאת החליט לסטות ממנה. עיינתי בנימוקיו ולא מצאתי בהם טעם שהצדיק סטייה כזאת.
בשולי הדברים אבקש להוסיף: משהחליט בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המדינה, ולהורות על שחרור המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים, נתבקש לעכב את השחרור, על מנת לאפשר לתביעה לערור על החלטתו לבית משפט זה בעוד המשיבים נתונים במעצר. בית המשפט דחה את הבקשה. אני סבור כי היה עליו להיענות לה. החלטתו, גם לפי הבנתו של בית המשפט קמא, היתה יוצאת דופן, ולא היה זה מן המידה לאפשר את שחרורם של המשיבים לאלתר בטרם תעמוד החלטתו לביקורת בפני בית משפט זה.
משחזרה בה המדינה מעררה לגבי המשיב 3 הנני מחליט לדחות חלק זה של הערר. מאידך אני מקבל את הערר בכל הנוגע למשיבים 1 ו2-, מבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשני משיבים אלה, ומורה על מעצרם של משיבים אלה עד לתום ההליכים במשפטם. במסגרת טיעונו לפני מסר עורך דין ביטאר, בא-כוחו של משיב 2, כי הבוקר הגיש לבית המשפט ערר מטעם המשיב 2 כנגד חומרת תנאי השחרור. קיבלתי מידיו העתק הודעת הערר (בש"פ 6073/97). משהחלטתי לקבל את ערר המדינה נתייתר עררו של המשיב 2 והוא נדחה.
המשיבים 1 ו2- נמצאים באולם בית המשפט ואני מורה על ביצוע מעצרם על אתר.
ניתנה היום, י"ג בתשרי תשנ"ח
(14.10.97)
ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97060390.
F03