ע"פ 6044/13 מחמוד אבו שנב נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית :

1.

ביום 1.1.2013 סמוך לשעה 03:00 בבוקר, הגיע המערער יחד עם חברו בשם חמאדה (להלן: חמאדה או החבר ), במכונית אל מועדון "לאס וגאס" באזור התעשיה ירכא, לאחר שנודע לו כי בין חבר אחר שלו, המכונה אבו עלי, לבין אדם נוסף התפתח דין ודברים.

המערער וחמאדה יצאו מהרכב כשהם מחזיקים בקבוקי בירה ריקים ושברו אותם, והמערער דרש לדעת מי מהמתקהלים פגע באבו עלי, תוך שהוא מקלל את אנשי ירכא. התפתח ויכוח בין המערער לאנשים שהתקהלו במקום, אשר בתגובה להתנהגותם הבריונית של המערער וחברו, החלו להכות את המערער. או-אז נכנס המערער למכונית והחל לנסוע במהירות ובפראות, תוך סיכון אנשים שהיו במקום ואשר נאלצו לברוח על מנת להימנע מפגיעה. המערער, שנהג ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח, פגע בשלושה אנשים ובאחת המכוניות שהייתה במקום, ונציין כי פגיעתם של הנ"ל היתה קלה יחסית. בהמשך, נסע המערער במהירות ובפראות לעבר אדם ושמו מג'יד רישא, שעמד על אי תנועה שהפריד בין המסלולים. מג'יד נתלה על מכסה המנוע והחזיק בו, אך המערער המשיך בנסיעה תוך שהלה תלוי על מכסה המנוע, עד שפגע בשלט פרסום שהיה על אי התנועה. כתוצאה מהפגיעה נזרק מג'יד אל הנתיב הנגדי ונגרמו לו חבלות חמורות בגינן הובא לבית החולים ואושפז למשך כשבועיים. המערער נסע מהמקום, ובדרכו פגע בצעיר נוסף ובדלת של מכונית אחרת.

לאחר כל אלה חזר המערער למקום כשהוא נוהג במהירות ובפראות ומסכן את האנשים שהיו במקום. הנוכחים השליכו אבנים ובקבוקים לעבר המכונית, והמערער

נמלט מהמקום והחנה את המכונית במטע זיתים סמוך לישוב ג'דידה מכר. זמן קצר לאחר האירועים המתוארים לעיל, התקשר המערער לאחד האנשים בהם פגע, מבעלי המועדון, ואיים כי יפגע בו ובאנשי הכפר. למחרת התקשר המערער אליו שוב, ואמר שאם היתה לו משאית היה פוגע בכל אנשי ירכא.

על אף שהמערער ידע כי הוא דרוש לחקירה, הוא התייצב לחקירה רק ביום 15.1.2013, לאחר שחברו חמאדה שוחרר ממעצרו.

2.

אלה העובדות כפי שנקבעו בהכרעת דינו של בית משפט קמא, ואשר ברובן חופפות את העובדות שנטענו בכתב האישום שיוחס למערער, שהודה בחלק נכבד של העובדות. בגין כך הורשע המערער בביצוע העבירות הבאות: גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין ) (בית המשפט זיכה את המערער מעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(א)(1)+(2) לחוק העונשין); 3 עבירות של תקיפה הגורמת חבלות של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין; תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין; 4 עבירות של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של הפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא רשיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; נהיגה ללא ביטוח חובה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

בית משפט קמא השית על המערער עונש של 5 שנות מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי למשך 3 שנים, פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 3 שנים מיום סיום ריצוי המאסר, ו-40,000 ₪ פיצוי למג'יד רישא.

על הכרעת הדין וחומרת העונש נסב הערעור שבפנינו.

3.

הכרעת הדין : המערער טען כי עומדת לו הגנת הכורח, משקיבל בית משפט את

גרסתו כי הוכה על ידי האנשים שהיו במקום וכי במהלך האלימות שהופעלה נגדו איבד את נעלו. לטענת המערער, הדבר מעיד על הסכנה הממשית בפניה עמד, וכי נדחף למכונית והתכוון לברוח מההמון. לטענתו, העובדה שהמכונית בה נהג פגעה במספר אנשים שעמדו בקרבתו, מצביעה על כך שהאנשים היו פזורים מסביבו כך שלא עמדה לו האפשרות לברוח רגלית. לכך יש להוסיף, כי המערער היה תחת השפעת אלכוהול, ועל פי העדויות שהובאו מטעם המאשימה נדף ממנו ריח של אלכוהול וחברו חמאדה היה אף הוא שתוי. עוד טען המערער, כי עומד לזכותו הסייג של הגנה עצמית, הגם שסייג זה לא נטען בתשובתו לכתב האישום. לטענתו, הוא הותקף באכזריות על ידי המון אנשים שהיו מצויידים במקלות, באלות ובסכין, ומשהיה נתון בסכנה ממשית ומוחשית לא עמדה בפניו ברירה אלא לברוח מהמקום, והשפעת המשקאות המשכרים שללה ממנו את אפשרויות הבחירה בחלופות אחרות. למיצער, טען המערער, כי גם אם כל אחד משלושת הסייגים של "כורח" "שכרות" ו"הגנה עצמית" אינו עומד לזכותו בבדידותו, הרי ששילובם של שלושת אלה יכולים יחדיו להביא לפטור מאחריות פלילית.

4.

דין הטענה להידחות.

המערער נמלט ולא הסגיר עצמו למשטרה, ובכך מנע את האפשרות להעריך את מצב שכרותו. מכל מקום, העובדה כי המערער היה תחת השפעת משקאות משכרים, אין בה די כדי להקים לזכותו את סייג השכרות, ועל כך עמדתי אך לאחרונה בע"פ 3255/14 ביטון נ' מדינת ישראל בפסקה 4 (15.3.2015):

העובדה כי המערער היה שתוי במידה זו או אחרת אינה מקימה מעצמה את סייג השכרות. המערער לא הניח תשתית עובדתית לכך שהשתכר עד-דלא-ידע, עד כדי שהיה חסר יכולת של ממש בעת ביצוע המעשים "להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשה או להימנע מעשיית המעשה", כאמור בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין (לסייג השכרות והתנאים לתחולתו, לרבות התנאי לקשר סיבתי בין השכרות למעשה העבירה, ראו פסק דיני בע"פ 7164/10 ג'אן נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (1.12.2011)). "ובכלל, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, סייג השכרות מהווה הגנה מדומה לנאשם, ולעיתים סייג זה אף מרחיב את אחריותו של מבצע העבירה" (פסק דיני בע"פ 5417/07 ניקולאי בונר נ' מדינת ישראל

בפסקה 23 והאסמכתאות שם (30.5.2013)).

5.

סייג הכורח קבוע בסעיף 34יב לחוק העונשין, הקובע כלהלן:

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך (הדגשה הוספה – י"ע).

סייג הכורח אינו רלבנטי כלל לענייננו, באשר להבדיל מהסייג של הגנה עצמית וסייג הצורך (שהמערער לא טען כלל לתחולתו), הפעולה במסגרת סייג זה אינה מופנית כלפי המאיים, אלא כלפי צד שלישי, לדוגמה, אדם נדרש לפגוע באחר שאם לא כן יפגעו בו (גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ג 515 (2010) (להלן: הלוי )). ובכלל, המערער לא נצטווה להיכנס למכונית ולנהוג כפי שנהג, תרתי משמע, כך שגם מטעם זה לא עומדת לו הגנת הכורח.

זאת ועוד. כפי שציין בית משפט קמא בהכרעת דינו, המערער וחברו התנהגו בבריונות, שברו בקבוקי בירה שהחזיקו בידם ודיברו בגסות כלפי הנוכחים במקום. התנהגותם הבריונית של המערער וחברו אכן גררה תגובה אלימה מצד הנוכחים, אלא שהמערער הוא שהכניס עצמו לסיטואציה שנוצרה, דהיינו, אין מדובר בהתנהגות חופשית במקור, באשר המערער יכול היה לצפות את התגבשות תנאי היווצרות האיום ( הלוי 546-544). סעיף 34יד לחוק העונשין שולל את הסייגים של "העדר שליטה", "צורך" ו"כורח" מקום בו הנאשם הכניס עצמו למצב:

34 יד.(א) הוראות סעיפים 34ז, 34יא ו-34יב לא יחולו אם העושה היה מודע או אם אדם מן הישוב במקומו יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב ; ובלבד שענינו של המעשה שנעשה במצבים האמורים בסעיף 34יא או בסעיף 34יב, לא היה הצלת אינטרס הזולת (הדגשה הוספה – י"ע).

6.

ואם לא די בכל אלה, הרי שהמערער לא הראה כי לא עמדו בפניו חלופות אחרות להתמודד עם האיום. גם אם אניח, בניגוד לדעתו של בית משפט קמא, כי המערער לא יכול היה להימלט רגלית מהמקום, המערער לא הסביר, וממילא לא הוכיח, מדוע לא ניתן היה להימלט בנסיעה מתונה יותר, חלף הנסיעה הפראית שכללה גם

דהירה על אי תנועה. בהקשר זה, השכרות לא רק שאינה עומדת לזכות המערער, אלא היא נסיבה מחמירה, באשר ככל שהשפעת האלכוהול גרמה למערער שלא לשקול את החלופות שעמדו בפניו, אין לו אלא להלין על עצמו. המערער חזר לזירת הארוע, לדבריו על מנת "לחלץ" את חברו חמאדה, מה שמעיד על כך שהמערער היה "פיכח" מספיק כדי לכלכל את מעשיו. מכל מקום, מאחר שהמערער נמלט לא נערכה לו בדיקה, כך שאין ראיה אובייקטיבית למצב שכרותו.

7.

בנוסף, הדרך של נהיגה פראית בה נקט המערער לא הייתה סבירה ולא מידתית לחומרת הסכנה המוחשית שניצבה בפניו, אם בכלל (לא נטען כי חברו חמאדה, שנותר בשטח, נפל קרבן לקהל שהתגודד במקום). משכך, אף לא עומדת למערער הטענה להגנה עצמית, שגם לגביה נקבע בסיפא של סעיף 34י לחוק העונשין כי "... אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים" .

משלא נתמלא אף אחד משלושת הסייגים להם טען המערער (שכרות, הגנה עצמית וכורח) לא ניתן לקבצם יחד באופן שאחד ישלים את השני, מה עוד שחלק מהתנאים הנדרשים לצורך התקיימותם של שלשת סייגים אלה משותף לכולם. ובקיצור, חוסר באחד הרכיבים הנדרשים לקיומו של סייג אינו יכול להיות מושלם על ידי רכיבים של סייג אחר.

8.

המערער הלין על הרשעתו בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה, בטענה שלא יכול היה לעצור ולסייע לפצועים בשל ההמון הזועם שרצה לתקוף אותו. ברם, דבר לא מנע מהמערער מלהזעיק את גופי ההצלה. לא רק שהמערער לא עשה כן, הוא חזר למקום כשהוא נוהג במכונית, ולאחר מכן נמלט ולא הסגיר עצמו למשטרה משך כשבועיים ימים.

סופו של דבר, שדין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

9.

גזר הדין : המערער הלין על חומרת העונש שהושת עליו והצביע על גילו הצעיר (25) ועל כך שנישא אך לאחרונה, ובעת שהותו במעצר נולד לו ילד.

נקודת המוצא היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש, למעט במקרים חריגים של טעות בולטת בגזר הדין או של חריגה קיצונית מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות. חריג זה אינו מתקיים בענייננו. בהתחשב בתוצאות האירוע במהלכו נפגעו חמשה אנשים, אחד מהם קשה, העונש שהושת על המערער הוא מתון בנסיבות העניין. לכך יש להוסיף כי המערער אינו אדם נורמטיבי. עבירות האיומים בהן הורשע מעידות על דפוסי התנהגות עברייניים. למערער עבר פלילי משנת 2006, בהיותו נער, עת נגזר עונשו לשלושה חודשי מאסר בגין 37 הרשעות בעבירות רכוש שקובצו לכתב אישום אחד. המערער הורשע ונדון כשלושה חודשים לפני האירועים מושא דיוננו לחודש מאסר בפועל בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון. אלא שהמערער לא הפנים את לקחו והסתבך בעבירות המתוארות לעיל זמן קצר לאחר מכן. מכאן, שאין כל עילה להתערבות בגזר הדין.

10.

אשר על כן, דין הערעור להידחות על כל חלקיו וראשיו.