ע"פ 6052/97 ואדיסלב בנימינוב נ. מדינת ישראל

השופט י' קדמי :

1.המערער הורשע בביצוע מעשה עבירה של נסיון למעשה סדום; ובית-המשפט המחוזי בחיפה גזר עליו עונש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של שנה ומחצה בניכוי תקופת מעצרו וכן מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים.

המערער משיג בפנינו על הרשעתו ולחלופין על חומרת עונשו.

2.לפי גירסת המתלוננת שעל יסודה הוגש כתב האישום, הכירה המתלוננת את המערער בנסיבות חברתיות, כאשר נפגשו בבית קפה והמערער הציע לעזור לה למצוא עבודה. שבוע לאחר מכן, כאשר המתלוננת יצאה מביתה, עבר במקום המערער כשהוא נוהג במכוניתו והציע למתלוננת להסיעה למקום העבודה שסידר לה. המערער לקח עמו את המתלוננת למקום עבודה מסוים והציע לבעלים שהמתלוננת תעבוד אצלו. מיד לאחר מכן, המשיך המערער בנסיעה כשהמתלוננת נלוית אליו; אך במקום להביא את המתלוננת לביתה כפי שהבטיח, סטה המערער עם רכבו לאזור התעשיה שבמקום וחרף התנגדותה ביצע בה שני מעשי סדום ומעשה של אינוס.

המערער כפר בגירסתה של המתלוננת וטענתו היתה: כי הוא אסף אותה בתחנת אוטובוס בצומת קרית אתא, שעה שעמדה במקום וסימנה לו לעצור, וכי היא הציעה לו לקיים עמה יחסי מין תמורת תשלום וכך היה.

במשפט לא היה שנוי במחלוקת, כי לאחר קיום מגע מיני במכונית, נמלטה המתלוננת מן המקום כשפלג גופה התחתון ערום, רצה למיפעל סמוך והתלוננה שם שנאנסה. לדברי הפועלים ששמעו את התלונה, דיברה המתלוננת על נסיון לאונס. כן אין מחלוקת על כך שבעת התלונה היתה המתלוננת נסערת ובוכיה.

3.בית-המשפט המחוזי דחה את גירסת המערער לגבי הנסיבות שבהן אסף את המתלוננת למכוניתו. לא נראה לו סביר, שזונה המקיימת יחסי מין עם לקוח תמורת תשלום מרצונה החופשי, תברח לפתע ותתלונן על מעשה אונס כשהיא בוכה, מפוחדת ומבוהלת.

עם זאת, הצביע השופט המלומד גם על כמה סימני שאלה שהתייחסו לגירסתה של המתלוננת ובכללם העובדה שלא נותרו סימני אלימות בגופה של המתלוננת או בגופו של המערער, כפי שהתחייב מגירסתה. עוד נתן השופט המלומד את דעתו על כך, כי לאחר "בריחתה" של המתלוננת ממכוניתו, היתה התנהגותו של המערער שקטה: הוא לא ברח אלא נשאר במקום, כשהוא מחכה לכאורה למתלוננת, כאילו לא היתה לו סיבה לברוח.

גירסתו הבסיסית של המערער לא נמצאה מהימנה על השופט המלומד; אך יחד עם זאת, הוא לא היה מוכן לקבל את גירסתה של המתלוננת במלואה. הוא היה מוכן להניח לזכות המערער שלפחות חלק מהיחסים שקוימו בינו לבין המתלוננת היו בהסכמה, או בהעדר התנגדות מצד המתלוננת; אך נחה דעתו, מעל לכל ספק סביר, שבשלב כלשהו החלה המתלוננת להתנגד למעשיו של המערער. נמצא, שהשופט המלומד סבר, שבמהלך הארועים בתוך המכונית ארע מעשה מיני שלא בהסכמתה של המתלוננת וזה עלה כדי נסיון למעשה סדום.

4.לפנינו, השיג הסניגור המלומד על מימצאו של בית-המשפט המחוזי בדבר ביצוע הנסיון למעשה סדום; ואנו סבורים שהדין עמו לפחות בעניין אחד והוא: שלא היתה בפני בית-המשפט המחוזי ראיה, שמשקלה מספיק לקבוע על פיה שאכן בוצע במערערת נסיון למעשה סדום.

העובדה שבמהלך האירועים במכונית ארע מעשה שהניע את המתלוננת לברוח מן המכונית, אינה מהווה ראיה מספקת לכך שבוצע בה נסיון למעשה סדום דוקא; והדברים ניתנים לפרשנויות שונות. אכן רובץ על המערער חשד כבד, שבמהלך הארועים במכונית הוא ביצע במתלוננת מעשה מיני אסור, אך כדי הוכחה, במידה שלמעלה מספק סביר, הדברים לא הגיעו.

מטעם זה בלבד, רואים אנו לזכות את המערער מחמת הספק.

הערעור מתקבל. פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל והמערער מזוכה מן האישום שבו הורשע מחמת הספק.