ע"פ 6080/08 אסמעיל ג'ראמנה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של הכנת סם מסוכן, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, החזקת כלים ללא היתר, החזקת חצרים והחזקת סם לצריכה עצמית. בכתב-אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בתאריך 31.12.07 רכש המערער מאחר סם מסוכן מסוג הרואין תמורת 3,000 ש"ח, ועמו חומר מסוג נבט המשמש לדילול הסם לצורך השימוש בו. בליל ה-1.1.08 הגיעו שני הנאשמים האחרים בפרשה זו – מחמוד חג'אזי ובהראן יאסין, לביתו של המערער בטמרה, וסייעו לו להכין את הסם לשימוש על ידי ערבובו באבקת נבט ואריזתו בשקיות קטנות. ועוד נטען, כי באותו מעמד נמצא המערער מחזיק בביתו כמות של 51.67 גרם נטו של הרואין שלא לשימוש בעצמו, משקל אלקטרוני לשקילת הסם ואמצעים נוספים לאריזתו – שקיות, מצת ומספריים.

על כל אלה נדון המערער ל-32 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 36 חודשים. בית המשפט הוסיף והכריז על המערער כ"סוחר סמים", ובעקבות כך חולט סכום של 1,901 ש"ח שנתפס ברשותו.

בערעור זה, בו מבקש המערער כי נקל בעונשו, נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו בהשוואה לעונש שהשית על המעורבים האחרים בפרשה (6 חודשי מאסר ו-8 חודשי פסילה). כן נטען, כי הסם נועד לשימוש עצמי ולא היתה כוונה לסחור בו.

את הטענה אחרונה, לפיה נועד כל הסם לשימוש עצמי, אין בידינו לקבל. המערער, שהיה מיוצג בבית המשפט המחוזי על ידי סנגור, בחר להודות בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן, ובכללן בזו הנזכרת בסעיף 3, לאמור, הוא החזיק בביתו " שקיות שהכילו 51.67 גרם

נטו של סם מסוכן מסוג הרואין, שלא לשימושו העצמי ". אם סבר המערער כי האמור באותו סעיף אינו משקף את המצב בפועל, היתה פתוחה בפניו הדרך לבקש את הכרעתו של בית המשפט על פי ראיות שיביאו הצדדים בפניו, ומטעמים השמורים עמו הוא בחר שלא לעשות זאת. יתר על כן, מלשון כתב האישום עולה כי חלקם של הנאשמים האחרים בפרשה קטן מזה של המערער. ראשית, משום שהפעילות הפלילית בוצעה מתוך ביתו; שנית, הואיל והוא היה זה שרכש את הסם הנזכר בסעיף 1 של העובדות; ושלישית, לו בלבד מיוחסת החזקה של הסם הנוסף הנזכר בסעיף 3 לעובדות, שכאמור, המערער הודה כי הוא לא נועד לשימוש עצמי.

נוכח נסיבות אלו לא גילינו בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, אדרבא, נכון וראוי לגזור לעבריינים בתחום הסמים המסוכנים עונשים קשים ומחמירים, הן כדי לגמול להם על מעלליהם והן כדי להרתיע את הרבים.

לפיכך, הערעור נדחה.