ע"פ 6094/08 משה ממן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי ביום 22.4.07, בשעת צהריים, הבחין המערער במתלוננת הולכת ליד שדה התעופה באילת. לפתע הוא אחז בה והובילה בכוח למבנה סמוך, שם קרע את חולצתה, חשף את חזה, והחל נוגע בה לשם גירוי וסיפוק מיני. בהמשך, משך המערער והפשיל את מכנסיה של המתלוננת עד שנחשף איבר מינה. משהחלה המתלוננת לצעוק הלם בה המערער עם אגרופו, ולאחר זאת שלף את איבר מינו והחל לאונן. לשמע צעקות המתלוננת הגיע למקום אדם (יהוד אייל), שדרש מהמערער לעזוב את המקום, והוא עשה זאת תוך שהוא מנסה לחטוף מהמתלוננת את תיקה. המתלוננת ניצלה את ההפוגה והחלה נמלטת על נפשה, אולם המערער דלק אחריה, ורק למראה שוטרים שהגיעו למקום הוא הסתלק מהזירה.

המערער התגונן במהלך משפטו בטענה כי המתלוננת פנתה אליו בהצעה כי תסכים לקיים עמו יחסי מין תמורת 50 ש"ח, ועל כן הם החלו עושים את דרכם למחסן סמוך. אולם אדם שהגיע לשם שאל לפשר מעשיהם, ואז טענה בפניו המתלוננת כי המערער תקף אותה. המערער הכחיש מכל וכל את הגרסה לפיה קרע את בגדיה של המתלוננת או שהתכוון לאנוס ולשדוד אותה.

בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו, והעדיף על פניה את גרסת המתלוננת, ולהשקפתנו בדין נהג כך. העד יהוד אייל, שלא היה מקום לפקפק במהימנותו, נזעק למקום רק מששמע את הצעקות, ובהמשך היה עד לפנייתה של המתלוננת למערער באומרה: "אתה מרביץ לי" ו"אל תיגע בי". יתרה מכך, בדיקת מכנסיה של המתלוננת העלתה כי הכפתורים נתלשו (ראו ת/3ב); מהמוצג ת/9 עולה כי היא סבלה משטף דם בפיה (כזכור, טענה כי המערער הלם בה עם אגרופו); השוטרת קטי חמו שרשמה את הודעת המתלוננת בבית החולים העידה (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון), כי הבחינה בשני חורים בחולצתה וכן שריטות באזור החזה והבטן אותן הגדירה כ"שריטות שעל פניו נראו מאד טריות" (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון); שוטרת זו תארה את מצבה של המתלוננת כ"מאד מפוחדת ונסערת" (ראו עמ' 8 לפרוטוקול).

אנו סבורים כי נוכח ראיות אלו רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי המערער תקף את המתלוננת, והשאלה הנוספת אותה הציג בא-כוח המערער וחייבה תשובה, היתה אם הובאו ראיות לכך שהמערער התכוון לבצע מעשה אינוס. להשקפתנו, על שאלה זו נכון היה להשיב בחיוב. כזכור, התגונן המערער בטענה שהוא הלך עם המתלוננת כדי לקיים יחסי מין , אם כי גרסתו היתה שהמעשה נעשה בהסכמה. משאותה טענה בדבר ה"הסכמה" הופרכה, שוב אין ספק כי המערער התכוון גם התכוון לאנוס את המתלוננת, והסימנים הנוספים שהותיר על גופה ומכנסיה תומכים אף הם במסקנה זו. הנה כי כן, הרשעת המערער בדין יסודה, וזו מסקנתנו גם ביחס לעונש שהושת עליו. בית המשפט המחוזי דן את המערער לשלוש שנות מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן שמונה חודשים שעמד נגדו, במצטבר. מעשיו של המערער חמורים הם, ודי לעיין בתסקיר הקורבן כדי להבין עד כמה גדול הנזק שגרם לקורבנו, שכל חטאה נבע מכך ש"העזה" לעשות את דרכה בצהרי היום ברחובה של עיר. בנסיבות אלו לא גילנו בעונש פן כלשהו של חומרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.