ע"פ 6094/09 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט א' א' לוי:

1.

המערער, יליד שנת 1988, גר בשנת 2005 בדירת משפחתו, שהיתה ממוקמת במבנה של ישיבה. באחד הלילות של חודש יוני 2005 ישן המערער במיטה התחתונה של מיטת קומתיים, ומעליו שכב קטין אחר, יליד חודש נובמבר 1993 (להלן: ד'). בשלב כלשהו, בעת שד' ישן את שנתו, הושיט המערער את ידו ומישש את ישבנו של ד', וכאשר זה התעורר מיהר המערער למשוך את ידו ממנו. ניסיון נוסף לגעת בגופו של ד' נכשל, משזה הרחיק את גופו לעבר הקיר. ביום המחרת התלונן ד' על המעשים שבוצעו בו בפני רב הישיבה, ומשהדבר נודע למערער, הוא הכניס את ד' למטבח, ושם הפליא בו את מכותיו.

באחד הלילות של חודש אוגוסט 2008 חזר המערער וחטא באותו תחום. הפעם היה קורבנו קטין יליד חודש מאי 1993 (להלן: ח') שלן באותו לילה בדירה. המערער נשכב לצדו, הפשיל את מכנסיו של ח' ותחתוניו, נגע באיבר מינו, ואחר כך אחז בידו של המתלונן והצמידה לאיבר מינו-שלו. בהמשך, מצץ המערער את איבר מינו של ח', הפך אותו על בטנו, וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של קורבנו. הוא לא הצליח לבצע את זממו, הואיל ובכל פעם שניסה לעשות זאת התהפך ח' על גבו.

2.

בגין אותן עובדות בהן הודה, הורשע המערער בבית המשפט המחוזי בעבירות של ניסיון למעשה סדום, מעשים מגונים ותקיפת קטין. בתום ההליכים לעניין העונש, נדון המערער ל-48 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את שני קורבנותיו בסכום כולל של 40 אלף ש"ח.

3.

נגד גזר-דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים. באחד (ע"פ 6094/09) מלינה המדינה על קולתו, בעוד שבאחר (ע"פ 6824/09) משיג המערער על חומרתו. המדינה טוענת כי העונש אינו הולם את חומרת מעשיו של המערער, הפגיעה הקשה בקורבנות והסיכון הנשקף ממנו. מנגד, סבור המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו, תוך שהוא נמנע מלתת משקל הולם לכך שהמערער עצמו היה קורבן לעבירות מין; ניתן משקל יתר לשיקולי גמול והרתעה; המעשים שבוצעו לא לוו בהפעלת כוח; הודאת המערער חסכה זמן שיפוטי והעדתם של הקורבנות; ולבסוף, נטען כי לא ניתן משקל הולם לשיקולי שיקום.

4.

המערער, בהיותו בגיל 17 לערך, ביצע מעשה מגונה בקטין שהיה אותה שעה בן 12 בלבד, אולם הוא לא הסתפק בכך, וכאשר פנה הקטין לרב הישיבה, תקף אותו וחבל בו. בחודש אוגוסט 2008, והוא כבר בן 20, חזר המערער לחטוא באותו תחום, והפעם הסלימה התנהגותו במידה ניכרת. כנטען, הוא ביצע מעשים מגונים וניסיון למעשה סדום בקטין בן 15, וזה האחרון סוכל רק משום תושייתו של אותו קטין.

אלו הן עובדות אשר חומרתן מופלגת, והמערער היה ראוי לשאת בגינן במאסר ממושך יותר מזה שהושת עליו. חרף זאת, בחר בית המשפט המחוזי שלא למצות עמו את הדין, בין היתר, משום שהמערער עצמו היה קורבן למעשים דומים שבוצעו בו. אולם דווקא משום כך, והואיל והמערער היה מודע לסטייתו, היה חייב להקדים ולבקש מזור לאותה סטייה, ולא לעשות זאת רק לאחר שביצע מעשים דומים בקטינים חסרי ישע. משלא ראה המערער מקום להירתם לתהליך טיפולי בעודו מתהלך חופשי, אין מקום להניח את סכנתו לפתחו של הצבור. אולם, אין בכך כדי להותיר אותו ללא מוצא, הואיל וככל שיתמיד בנכונותו להירתם לתהליך טיפולי, מותר להניח כי ישולב בתהליך מסוג זה במהלך מאסרו.

הנה כי כן, לא ראינו מקום להקל בעונשו של המערער, הן משום חומרת מעשיו, והן נוכח השקפתנו כי הטיפול חייב להיעשות במסגרת סגורה. מאידך, גם לא ראינו מקום להחמיר עם המערער כבקשת המדינה, הואיל ובסופו של יום מדובר באדם צעיר, שבמידה מסוימת היה קורבן של נסיבות חייו.

נוכח האמור, אנו דוחים את שני הערעורים.