ע"פ 610/05 מהרן איברהים נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.בתיק דנא נתעוררה שאלה בעלת אופי משפטי: בית המשפט המחוזי, בגזרו את דינו של המערער בעבירות גניבה ותקיפה לשם גניבה, הטיל עליו 4 חודשי מאסר בפועל (בנוסף לימי מעצרו), וקבע כי ירוצו "החל מיום שחרורו מהמעצר או מהמאסר שיושת עליו (אם יושת) בגין העבירות נשוא כתב האישום בגינו הוא נתון במעצר עד תום ההליכים". לרקע יצוין כי על פי כתב האישום המתוקן בו הורשע בתיק דנא לפי הודאתו (לאחר שמיעת חלק מן הראיות) גנבו הנאשם ואחר קופסאות סיגריות מקיוסק, ובהמשך נעצרו ונחקרו באזהרה וביקשו מן המתלונן לחתום בעבורם ערבות; הוא הסכים, ומשנסע עמם לאחר חתימת הערבות שדדו אותו – את כספו ואת הטלפון הנייד שלו – תוך שימוש בכוח; בהמשך גם איימו על שוטרים. על כן הורשעו בגניבה, שוד בחבורה ואיומים. הוסכם בהסדר הטיעון על עונש – לכאורה קולה שבקולה – של 4 חודשי מאסר ו- 26 ימים בפועל בניכוי ימי מעצרו וכן מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. בית המשפט קיבל את ההסדר וקבע גם קנס בסך 1,000 ₪.

ב.לענייננו יצוין, כי בשעה שנגזר הדין – 7.12.04 – היה המערער עצור עד תום ההליכים בעבירות אחרות, וזאת מיום 27.9.04. עבירות אלה, שבהן הודה לימים, ותלה אותן בהשפעת סמים, כללו מרכיב של שפלות מוסרית שיש בו דמיון לענייננו: שני שותפי המערער ביימו מצב של מצוקה ברכב, הנהג שאליו פנו לסיוע יצא מרכבו, ואז נכנס המערער – גומל טוב שכמותו – לרכב וגנב אותו לשם מכירתו בבית לחם. בערעור נוסף הסיע הנאשם בעבור שותפיו מכונית לאחר שהללו גנבוה, שוב במגמה למכרה בבית לחם. כנמסר לנו בדיון, ביום 12.1.05 הטיל עליו בית משפט השלום בירושלים, שהביא בחשבון את נסיבות התיק נשוא ענייננו וגם הרשעה קודמת בגניבת רכב ועבירות נוספות, מאסר בפועל של 20 חודש מיום מעצרו 27.9.04, וכן מאסר על תנאי. בית משפט השלום תיאר את מעשה המערער כשותפות "למעשי נבלה ממש... מידה די גדושה של רוע לב לנצל באופן ציני שכזה את טוב לבו של קרבן העבירה".

ג.בערעור שלפנינו נטען כי על פי סעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 על תקופת המאסר להיחשב מיום הקראת גזר הדין, ובמקרה דנן 7.12.04, משלא נאמר אחרת; הוראת גזר הדין התולה את המועד בסיום המעצר או המאסר בתיק האחר, מאריכה את מאסרו של המערער, לשיטתו, שכן לא ניתן לו סיכוי לחפיפת עונשו בתיק זה עם העונש בבית משפט השלום על פי סעיף 45(ב) לחוק העונשין. לשיטת המערער, נגרם לו בכך נזק. נתבקש איפוא כי ריצוי עונשו של המערער יימנה מיום 7.12.04, יום גזר דינו בבית המשפט קמא.

ד.לשיטת התביעה, לא נגרם למערער כל נזק.

ה.ניתן להבין, במישור המהותי-ערכי, את גישת בית המשפט קמא, אשר משאישר את ההסדר המקל, לא ראה לנכון לפתוח פתח לכך שהעונש של ארבעת חודשי המאסר לא ירוצה כנתינתו. עם זאת, במישור המשפטי כשלעצמו, ואף אם בפירוש דווקני של סעיפים 43 ו- 44 לחוק העונשין ניתן לומר כי גם קביעת מועד "גמיש" מן הסוג שננקט כאן באה בגדרי הסעיפים, נראה כי היה ראוי לנהוג לפי הסעיפים הללו ולקבוע מועד ספציפי נקוב לתחילת ריצוי העונש, ככלל ביום גזר הדין, תחת מועד שאינו כזה; זאת לשם מניעת אי ודאות ואי הבנות (ראו גם סעיף 87 לחוק העונשין), וגם כדי לאפשר לבית המשפט הדן בתיק האחר את שיקול הדעת שהקנה לו סעיף 45(ב). מובן כי במקרה זה היה על התביעה לתת את הדעת, בהמשך, לכך שבית המשפט בתיק האחר (לענייננו בית משפט השלום) יידע על המאסר הקודם, ויוכל לשקול בהתאם לסעיף 45(ב) ולהורות ככל שימצא לנכון; קרי, מתפקיד התביעה היה איפוא לדאוג כי העונש שנגזר בתיק דנא יובא לידיעת בית המשפט הדן בתיק האחר, כך שיוכל לשקול, על פי הוראת סעיף 45(ב), אם לקבוע את העונש הבא במצטבר, בחופף או בחופף חלקית. נוסיף מעבר לדרוש שהדעת נותנת, כי במקרה דנן, נוכח סוג העבירות וחומרתן והעונשים שהוטלו, היה סיכוי מסתבר וראוי לקביעה של הצטברות בענישה. ראו גם קדמי, על סדר הדין בפלילים , מהדורת תשס"ג-2003, חלק ג', עמ' 1221-1218.

ו.ואולם, עתה מצויים אנו לאחר שנגזר הדין בבית משפט השלום, הנמנה מיום מעצרו של המערער (27.9.04), ועליו לשאת בעונשו בתיק דנא במצטבר לעונש שהוטל בבית משפט השלום; נוכח האמור מעלה בענין פירוש הסעיפים, אין אנו רואים, במהות, לבוא לקראת המערער. זאת- שהרי בסופו של יום נדון על עבירותיו בתיק דנא, שיש בהן, מעבר לעצם השוד ולשאר העבירות של גניבה ואיומים, מימד נוסף של שפל מדרגה מוסרי וחמור של מי שגומל רעה לזולתו אשר היטיב עמו בערבו לו לשחרורו – לחודשי מאסר מעטים בלבד, עונש קל מאוד. בית משפט השלום נתן לבו לתיק זה בגזרו את הדין בתיק האחר, ועל פני הדברים, מבלי שנקבע מסמרות, לא החמיר עמו אף שם, נוכח שפלות מסוג דומה שבה נהג המערער בזולת המיטיב עם הבריות, גם אם יסודה בהתמכרות לסמים, באותו תיק. לכן אין מקום – אף אם סברנו כי היה ראוי שבית המשפט קמא יקבע מועד ספציפי לריצוי העונש – להקל בעונשו של המערער בענייננו, באופן שירוצה בחופף עם העונש שנגזר בבית משפט השלום. על בית המשפט להביא בחשבון גם את קרבנות העבירה, במיוחד את קרבן השוד בנידון דידן שזכה לרעה תחת טובה. למערער לא נגרם כל עוול. אין בידינו איפוא להעתר לערעור.