ע"פ 6140/96 חי אליהו נ. זבולון קורט

המבקש הינו דייר מוגן בנכס. הוגשה כנגדו לבית משפט השלום תובענה לפינוי, על יסוד עילת הנטישה. המבקש טען, כי למשיבים אין סמכות וזכות לתבוע את פינויו. היסוד לטענה זו היה כי המשיבים החזיקו רק כ4%- מן הזכויות (הבלתי מסוימות) בנכס ולכן, לא היתה החלטת רוב להגשת התביעה - כנדרש בסעיף 30 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969-. לחלופין טען המבקש, כי הגשת תביעת פינוי היא שימוש החורג משימוש או ניהול סביר של המקרקעין, ולפיכך נדרשת הסכמת כל הבעלים. כן טען המבקש כי לא נתקיימה עילת הפינוי ולחלופין כי יש בנסיבות הענין להעניק סעד מן הצדק.

בפסק דינו מיום 28.11.94, נתקבלה תובענת המשיבים. בית המשפט קבע, כי לא נדרשה החלטת רוב השותפים בקרקע היות והסכם השיתוף בין השותפים הקנה לכל אחד מהם סמכות כאמור. כן נקבע, כי אין בתביעת פינוי של דייר מוגן משום פעולה החורגת משימוש וניהול רגילים של הנכס. אף לגופו של ענין נקבע, כי כנגד המבקש אכן עומדת עילת הנטישה. בית המשפט בחן בהרחבה את העדויות השונות שהיו בפניו ומצא את עדויות המבקש כבלתי מהימנות ולוקות בסתירה פנימית. בית המשפט קבע, כי הוכח לו כי המבקש התכוון במספר הזדמנויות לעזוב את דירתו, ואף שהה חלק רב מן הזמן מחוץ לדירה. מטעם זה נקבע, כי הוכחה עילת הנטישה. בה בעת נקבע, כי אין מקום ליתן סעד מן הצדק בנסיבות המקרה שכן אין הפגיעה במבקש משום התעמרות בו וכי הצדק הוא נחלת המשיבים דווקא.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בהחלטתו מיום 17.6.96, נדחה הערעור. בית המשפט תמך יתדותיו בהנמקת בית משפט השלום.לענין הסכמת הרוב וסיווג השימוש במסגרת יחסי השיתוף שבין בעלי הנכס נקבע, כי אכן היתה למשיבים זכות תביעה במקרה זה. אף לגופו של ענין נקבע, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים המבססים את התשתית הראיתית להתקימותה של נטישה. כן נדחתה בקשת המבקש למתן סעד מן צדק. בית המשפט ציין בענין זה, כי הערכאה קמא איזנה כראוי בין הנזק שייגרם למבקש לבין התקופה הניכרת בה לא נעשה במושכר שימוש ושאר נסיבות המקרה. מטעמים אלה, נדחה ערעורו של המבקש.

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. בטיעוניו חוזר המבקש על טענותיו בערכאה הקודמת - ועיקרם היעדר הסמכות לתבוע פינוי דייר מוגן כאשר התובעים (הם המשיבים) מחזיקים רק ב4%- משטח הנכס, וכאשר תביעה מעין זו מהווה שימוש וניהול החורגים מניהול רגיל של הנכס. כן משיג המבקש כנגד קביעת בית המשפט לענין הוכחת עילת הפינוי וכנגד אי מתן סעד מן הצדק בנסיבות הענין.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. לענין הוכחת עילת הפינוי ופסיקת סעד מן הצדק - הרי שאין בטענות אלה משום שאלה משפטית מיוחדת בעלת אופי ציבורי, שיש בה כדי להקים רשות ערעור בפני בית משפט זה ביושבו כערכאה שלישית (ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור , פ"ד לו(3) 123). הוא הדין לענין סמכות התביעה של המשיבים. בנסיבות הענין - ובעיקר בקיומו של הסכם השיתוף - הרי שאין מתעוררת השאלה אותה מקים המבקש בשאלת הצורך בהחלטת רוב לשם הגשת תביעה בעילת פינוי. כן לא מצאתי עילה להתערבות בקביעת הערכאות קמא, לענין היחס בין תביעת פינוי לבין הסייג בדבר שימוש וניהול רגיל (ראה: ע"א 810/82 זול בו נ' זיידה , פ"ד לז(4) 737). הדוגמאות שהביא המבקש להמחשת טיעוניו אינן ראיה, שכן הן מבטאות מצב בו פעולת השיתוף פוגעת בזכות השותפים האחרים, מה שאין כן מקום בו מדובר בפינוי דייר מוגן על יסוד התקימות עילת נטישה. מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות.

בנסיבות הענין, ובהיעדר תשובת המשיבים, אין צו להוצאות.