ע"פ 6141/03 שחר מדטוב נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בגדר הסדר-טיעון, בעבירות סחר בבני-אדם לשם עיסוק בזנות, כליאת-שווא, סרסרות למעשי זנות, ואיומים. על-פי העובדות שבהן הודה המערער, הוא "קנה" צעירה שהגיעה ממולדביה, לאחר שבחן אותה קודם במערומיה, כלא אותה במכון ליווי שבבעלותו, והעסיק אותה שם בזנות, תוך נטילת כל רווחיה בחודשיים הראשונים ושלושה-רבעים מהם בהמשך. המערער אף איים על הצעירה ברצח באם תנסה להימלט. בגדר הסדר הטיעון ביקשה המדינה לגזור על המערער 42 חודשי מאסר, ולהפעיל בחופף שני מאסרים על-תנאי – האחד בן תשעה חודשים, והשני בן ארבעה חודשים. זאת, בצירוף מאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים, קנס בסך 20,000 ש"ח, ופיצויים למתלוננת בסך 20,000 ש"ח.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שהגיע למסקנה כי לא קשיים בהוכחת העבירות הביאו את המדינה להסכים לעונש זה, הגיע לכלל-דעה, כי בנסיבותיו החמורות של מקרה זה, לא ניתן לכבד את הסדר הטיעון בין המערער למדינה, כלשונו, וזאת, חרף החשיבות שיש בקיומם של הסדרי הטיעון. על-כן, הוא הפעיל את עונשי המאסר על-תנאי באורח מצטבר, כך שעל המערער לרצות 55 חודשי מאסר. כמו-כן, הוטל על המערער מאסר על-תנאי בן שנתיים, בצירוף קנס ופיצויים, כהצעת המדינה.

בגדר ערעורו כנגד חומרת העונש טען המערער, כי לא הייתה הצדקה לדחיית הסדר-הטיעון, שכן העונש שהוצע על-ידי המדינה, בגדר הסדר הטיעון, לא חרג במידה קיצונית מן העונשים שהוטלו בגין עבירות דומות, בתקופה שנגזר דינו של המערער. אכן, אף המדינה הסבירה את העונש המוצע בהסדר הטיעון בכך שהוא תאם את העונשים שהוטלו באותה העת, הגם שהטעימה כי הוטלו גם עונשים חמורים יותר. עם זאת, טענה המדינה, כי בית-המשפט המחוזי, בסטותו מהסדר הטיעון, לא טעה, ולפיכך יש לדחות את הערעור.

השאלה העומדת בפני בית-משפט המתבקש לאשר הסדר-טיעון, היא אם הסדר-הטיעון משרת את האינטרס הציבורי, והאם ביצועו ראוי בנסיבות העניין. התשובה לשאלה זו מחייבת לבחון את היחס בין הרווח שצמח לאינטרס הציבורי לבין מידת ההקלה שהתביעה הסכימה לה. על בית-המשפט לבחון איפוא את התמורה שנתן הנאשם אל מול העונש המוצע, וחומרת האישומים בהם הודה הנאשם, ואף לתת משקל לכך שהתביעה הסכימה להסדר.

בית-המשפט המחוזי אכן הלך בדרך זו, ובהתחשבו בהסכמת המדינה, החמיר במידה מתונה בעונש, שעל-פניו, חורג מהעונש ההולם את חומרת מעשיו של המערער. אוסיף, כי הגם שרף הענישה היה באותה עת נמוך יותר מן הרף הראוי, אולם אין בכך בלבד כדי להצדיק התערבותנו בעונש, שהוא עצמו – גם לאחר החמרתו – עדיין נמוך מרף הענישה ההולם.

הערעור נדחה.